לוחמות באימון. למצולמות אין קשר לידיעה
לוחמות באימון. למצולמות אין קשר לידיעה צילום: דובר צה"ל

על אף שהתנועה לשחרור האשה מתקנת עוולות היסטוריות, כמו מחשבה של רבים שנשים יכולות להיות קנין ממוני של אנשים, עדיין חשוב להכיר בכך שהדרך לשינוי חברתי יציב ובריא עוברת בתיקונים קטנים אישיים של רבות בחברה.

וכשאלו מצטברים - אז נגלים לעינינו השינויים העמוקים. סבתותיי זצ"ל אמרו לי, כי באמת בעולם העתיק הרבה רבנים סברו שהחינוך של האב צריך להסתכם בלא לקלקל, אבל החינוך של אמא כלל הרבה מאוד יסודות חיוביים שהיה בהם חיבור יהודי – כשרות המזונות וגידול החיות בחסד, הפרשת חלה זכר למקדשנו ולעצמאותנו, צדקה וצדק חברתי, אידיש, אומנות ועוד תחומים.

האוטומטיזציה של רבות מהפונקציות הביתיות הותירו חלל בעולם ההגשמה הרוחנית של נשים יהודיות. 

סבתא (רבינוביץ') סברה שאת הוואקום צריך למלא בלמידה, וכל דבר שנוגע לידע עמוק ומעשיר הוא חיובי.

סבתא (קליין) חשבה שחשוב להעביר את מוקד היהדות הנשית לבתי הכנסת - לעזרת הנשים ולעולמות התפילה. המגמה היא החוצה מהבית לעולם הרחב, ולכן לא מפתיע שאת עולם המעורבות החברתית נשים רבות מבקשות למלא בתרומה להגנת המולדת.

תרומה חשובה זו יכולה לתרום גם ליכולת להתגונן באופן אישי, בידיעה כיצד להחזיק נשק. רמות המקצועיות בהחזקת נשק יכולות להיות רבות ומגוונות.

שאלת גיוס נשים ליעדים קרביים, היא שאלה שראוי להשתהות בעת גיבוש עמדה לגביה, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהמדובר בדיני נפשות של ממש: מצד אחד יש טוענים כי אי גיוסן פוגע במגוון הכוחות הבאים לידי ביטוי בהגנה על עמנו בשעת מלחמה.

ולראיה הוצגו היתרונות המוצאים בטייסות שונות בתפיסה נשית, מצד שני יש טוענים כי בשעות הדמדומים שלפני הקרב גיוסן עלול לפגוע בחדות הכוח הלוחם, הן משום שעלול להווצר מתח מיני, והן משום שגיוון דרכי הלחימה יביא את הכוח הנורמטיבי לידי התפזרות במוקדי ההכנה שלו.

הסיבה השניה היא שתפיסת הקרב של כל צד במחלוקת שונה: השוללים מניחים כי משימת הקרב המרכזית היא גילוי האויב ונטרולו, התומכים מניחים כי משימת הקרב המרכזית היא הקמת מערך הגנה.

אם מכלילים סיבה זו מגיעים לסיבות שורשיות ועקרוניות יותר הנוגעות לויכוח שבין העולם השמרני והגישות הפמיניסטיות: בעולם השמרני מקובל שדרושה הוכחה לכל דרישת שינוי, בגישה הפמיניסטית נטען כי כיוון שכבר הוכח שישנה שגיאה מערכתית של דיכוי ושל חוסר קידום נשים, ולכן חובת ההוכחה חלה על הצד השמרני. 

לפיכך, בדיון כעין זה, ישנה חשדנות מוצדקת לכל עמדה שאינה מבוססת על פיזיולוגיה, ושמסקנתה מדירה נשים; אולם בעולם של סטטיסטיקות, לעתים המינוח המתייחס לפיזיולוגיה עובר שינוי לשוני בעת עיסוק בגייסות ובעמים, וכבר אין שפה של גובה ומשקל אלא דיון בשכיחויות ותיאורי מערכי הלוחמה או רמות של קידום.

ישנם ויכוחים נוספים בין העולמות המשפיעים על הנחות המוצא לדיון, כמו על עצם הצורך לגייס נשים כחובה. 

צורת השיח סביב גיוס נשים לצבא, הליך משפטי המלווה בחוסר תקשורת בין הצבא, ארגוני הנשים והרבנים המחנכים, לסירוגין – מדאיגה.

צבא הגנה לישראל הוא נס בתוך נס, מחד הוא מביע את נס תקומת ישראל בארצו ומאידך הוא זכה להיות שליח לנסים רבים שהקב"ה הציל את עמו דרכם. מאז ימי מצרים, המסורת מוסרת כי מעולם לא פסקה ישיבה מעמנו ובמדינת ישראל זכינו שקול התורה נשמע יותר מאי פעם.

ארגוני הנשים מביעים קול שהחל לפעם בעמנו בדאגה לזכויות העבדים ובמיוחד השפחות לפני אלפי שנים, ועדיין ארוכה הדרך לשמיעתו כנתינתו מסיני.

ישיבות ומדרשות ההסדר יוצרות שילוב בין כל התנועות הללו, והעמידו משך עשורים אנשי צבא רבים בעלי שאר רוח, ששירתו ושמשרתים בכל אגפי הצבא.

חכמינו מנו בין גורמי החורבן את ההרגל להכריע ויכוחים במשפט ולא בשיח כן ופתוח, כבני אדם וכיהודים בעלי מטרות דומות לתיקון העולם.

לאור כל זאת נראה לי, שיש ערך למלים הבאות המנסות להתוות גישה המנסה להצביע על תחום מצומצם יותר של דיון שבו ניתן לעסוק, תוך הגעה למסקנה זו כל פעם מתוך ניתוח לפי הנחות של צד אחר בדיון.

באגרת ראש הממשלה בשנה האחרונה, נכתב כי התקופה האחרונה דורשת מכל יחיד ויחידה ומכלל הציבור להעמיק ולחזק את השיחה ואת ההקשבה, ואני תקוה כי בשורות הבאות נוכל לחזק מגמה זו. מתוך הנסיון למקד את הדיון מכמה זויות, נעסוק תחילה בביקורת על הנחות מוצא שונות ובתוך כך נכיר כי לכל הנחת יסוד, יש גם תימוכין במציאות המחזקים אותה.

לאחר מכן נשוב מתוך ההנחות השונות לנסות להציע מוקד חדש אפשרי לדיון. גם אם כל האמור להלן לא יתקבל, אני תקוה כי רשימת המקורות בסופה תוכל לשמש מפתח לבירור מעמיק ויעיל של הסוגיא.

לעניות דעתי, קשה לקבל את העמדה שביטאו שופטי בג"ץ אליס מילר, כי יש לבצע פיילוט צבאי ולבחון את תוצאותיו. בסופו של דבר מדובר בניסוי אנושי.

אם לשאוב מעולם הרפואה הציבורית – את הפיילוט יש לאפשר רק באין שום דרך אחרת ליצור איזון ציבורי הנותן כבוד שוויוני לכל אזרח ואזרחית.

במקרה כזה, היה ראוי שעל הפיילוט תמנה הרשות המחוקקת ועדה המתאימה למעקב ולמחקר על הפיילוט, ויש לחייב פיקוח אקדמי חיצוני בלתי תלוי. זהו המצב המקובל במארינס בארצות הברית, שעל התקדים שהוביל אליו התבססה הפסיקה בישראל.

ואם כבר במארינס עסקינן, הפיילוט הכי רחב כבר בוצע – נסיונות לשילוב נשים בחילות השדה בצבא ארצות הברית הניבו מעט מאד פירות חיוביים, אך פירות אלו חיוביים ביותר ויש לתת עליהם את הדעת.

לכן, לדעתי, הדיון הנכון כעת הוא בשילוב נשים ביחידות חילוץ, תוך העברת שירות נשים להיות מתוך התנדבות בלבד, ומעשים שנעשו בשטח לשילוב חיילות בחילות השדה - אין לקדמם.

ישנם אזורים בצבא בהם קל להבין כי שירות נשים יהיה משמעותי ומועיל. במחקר התפיסה והמוח מקובל לומר כי לנשים, ככלל, נוירוני מראה רבים יותר מלגברים, ולכן בדרך כלל יכולת מעמיקה יותר להבין את הצד השני.

חושבני שלהליך הכנסת החשיבה של נשות ישראל לעולם המודיעין כיחידות מגובשות בתוך החיל אין אח ורע בתולדות המלחמה, והוא בלי ספק מהלך יהודי מקורי אמיתי, וחלק מהסיבה שכולנו פה יכולים לקרוא ולכתוב. מאז גיוס אליס מילר, הוכח כי חיל האויר הוא מקום סביר לשירות החיילת המסוגלת, גם אם כוחה מעט נופל בתחום אחד מאיש מקביל, היא בודאי יכולה לתרום מכוחות אחרים.

לנשים רבות גישה שונה מלגברים רבים לשימוש במכונות, ומאחר והלוחמה בחיל האויר היא לוחמת פרט, יכולות הפרט מרכזיים לצורת לחימה זו. להבנתי, יכולת מוגברת של נשים טייסות לתקשר בין המכונות – התבררה כמועילה לא פעם.

חושבני שכל מי שהשתתפה בניסויים ואפילו בטעיות שהובילו לחידושים אלו, זכתה זכות גדולה לדור ולדורות. בשנת 2014 הוקמה יחידת שדה מודיעינית בנורווגיה המורכבת מנשים, ומיוחסות לה הצלחות חשובות. יחידת התצפיתניות בישראל היא דוגמא נוספת מעולה.

להבנתי, בסקירות הטוענות שמפקדי המארינס תומכים בשילוב נשים ביחידות חי"ר אין הכוונה ליחידות שדה קלאסיות, בעלות משימות קלאסיות. לפי עמדות אלו במשימות לא התקפיות הקשורות למשמעת ברזל, נשים עומדות ביתר הצלחה.

חלק מהסקירות טוענות כי מחקר עומק של ההצלחות של יחידות אלו מראה כי בהרבה מהמקרים החיילים הגברים הוציאו אותן לפועל, אולם זוהי לא טענה משכנעת – היא נובעת מעצם השוני בין העולם השמרני והעולם הפמיניסטי על תפיסת התפקיד של הפרט האנושי.

אם נוכחותן של נשים תורמת למשמעת ולסדר הצבאי, הרי זו תועלת מרובה. עם זאת, מדובר בלא יותר מ30% מהמשימות, ובמשימות בעלות אופי לא התקפי.

גיוס נשים בגיוס חובה, תוך מניעת אפשרויות קידום המאפשרות תחושת סיפוק בעשייה בשנות השירות, ומהוות נקודת זינוק לקריירה מפותחת יותר – היא אפליה חמורה הפוגעת במורל הצבאי.

צבא העם נשען על רצון העם, ואינו יכול לאפשר לעצמו פגיעה בעם או ברגשותיו. עם זאת הטיעונים בדבר יצירת סביבת תמיכה נשית ללוחמים, דורשים אבחנה קפדנית בין משימות תמיכה לבין שימוש וניצול ציני של רגש חם של דאגה לזולת ורגש פטריוטי של נאמנות לצבא.

יש במחקר בסיס לאמירה שנשים מצטיינות בסוגים שונים של משימות תמיכה, כגון משימות הדורשות יכולת הזדהות והכלה, אך ללא איזון ומחשבה רבה על שילוב ראוי בין המינים, אין ספק שבטווח הארוך צה"ל ישלם מחיר נורא על כל מצב שנוצר בו חילול הקודש של הרגשות הללו.

ביכלתי להעיד, וקראתי רבים שהעידו, כי האיזונים הדקים של פקודת "השילוב הראוי" נפרצים מדי פעם, וכמעט שלא מספיקים למנוע מתח מיני מוגזם, שהוא בריחה טבעית מהמתח היתר הקיים בצבא.

הטענה שתספיק הפרדה הפחותה מהמקובל שם, כדי למנוע מתח מיני לא ראוי ולא רצוי, בו מטשטש הגבול בין הסכמה ורצון ובין לכתחילה ובדיעבד - אינה אמת.

לצבא גם אין יכולת אמיתית לאמוד את הנושא, מאחר ואת הנזקים ארוכי הטווח, הנפשיים ואחרים, של מערכת זוגית לא מתאימה שנוצרה בלחץ הצבאי – רואים גורמי הטיפול האזרחיים למיניהם.

יש טוענים כי במילואים אנשים נשואים ובוגרים, לטעמי זהו טעם להיפוך. אנשים שהולכים למילואים ונלחמים כדי להגן על הבית, והבית שולח אותם, הם הכוח שהכי הוכיח את עצמו במלחמות ישראל.

זהו כוח שהנתונים הסטטיסטיים לא תופסים: לדוגמא, הדאגה למולדת של אנשי המילואים הביאה לגיוס מהיר ורציני במלחמות השרדות, אך הדאגה לבית הביאה ללמעלה מ-100% גיוס בשעת קרבות חשובים.

אם מתח מיני יתווסף ליחידות השדה, אנו עלולים חלילה, למצוא את עצמנו ללא כוח דוחף זה. שיקולים אלו הם בודאי כאלו שיש חובה וזכות למנהיגי הציבור הדתי להשמיע אותם.

השילוב של נשים ביחידות בהן נמצאים גברים, דורש השקעה מרובה נוספת, במניעת פגיעות מיניות. בנסיונות בצבא ארצות הברית מספר הפגיעות המדווחות והמבוררות ביחידות המעורבות, הוכפל ולמעלה מזה.

ההצעה של יחידות נפרדות בעלות משימות שדה קרביות – צריכה להביא בחשבון השקעה נוספת: דאגה לשימור ההפרדה בשעת קרב, שכן ישנם דיווחים על יחידות שדה בארה"ב שהתפרקו מבחינה חברתית בשעת קרב עקב הנושא של פגיעות מיניות, וגרמו לתקלות מבצעיות חמורות. אימון בנפרד לא ישפר את יכולת ההתמודדות עם מצבים כאלה, שכן אז הם יווצרו ברגעי הלחץ שלפני הקרב ללא שום היכרות והכנה מוקדמת.

ההשקעה הנדרשת מהצבא על מנת לאמן נשים לצרכי משימות התקפיות, כוללת מעבר על כמה משוכות: יש לאמן נשים בדרכים הנכונות עבורן לשאת משקלים, יש צורך במעבר חסמים פסיכולוגיים שיתכן ושורשם בהסללה חינוכית ויתכן ושורשם אפילו גנטי, ויש לבנות יחידות מותאמות עבורן. לכותב השורות גם לא ברורה התועלת הציבורית שבהשקעה ממלכתית בשבירת חסמים פסיכולוגיים המונעים הריגה והתקפיות.

לטיעונים אלו יש להוסיף, כי מבחינה הסטורית, שילוב נשים בצה"ל נעצר כבר פעמיים בהקשרים טראגיים, באמצע מלחמת העצמאות ואחרי מלחמת יום הכיפורים. אין לתת לזכרון הקצר לאפשר דילוג על הנלמד ממלחמות אלו. בצבא ארצות הברית, למרות המלצות ברורות כיצד לנהוג והיכן לעצור, התקשה הצבא לעמוד על הגבול של המשימות המתאימות לחיילות. המצב בו גיוס חובה עלול להסתיים בפגיעה קשה הוא פסול, והמצב בו אופי השירות נתון להחלטה של גורמי הצבא ללא דיון אזרחי אינו נכון.

ראינו אם כן קשיים רבים בכל אחת מהשיטות לצד תימוכין להן. מעתה, את נושא האפליה יש לבחון מחדש בשפה חדשה, ולמצוא פתרון המיישב את השיקולים השונים שהועלו. נראה לי, כי שפת החוק הקיים מספיקה לשם כך בהתאמה קלה.

עיקר ההצדקה החוקית להשקעה של הצבא בהכשרת תנאים נאותים עבור לוחמות, היא בכך שבישראל יש לנשים חובת הגיוס, ולא סביר לחייב נשים להתגייס תוך סגירת אפיקי שירות משמעותיים עבורן. גם אי גיוס חובה אינו פתרון מלא, מאחר והצבא משקיע השקעה ממלכתית עצומה בקידום ושיפור הכוח האנושי שלו, ולא יתכן שהשקעה זו תקדם רק אזרחים ולא אזרחיות.

מאידך, יש מקרים בהם חובת הגיוס לנשים מהווה בפני עצמה גורם הדורש השקעה מרובה מהצבא, מאחר ונשים בישראל משרתות פחות במילואים. הגדלת חובותיהן של נשים אינה מהווה שוויון בנטל, ואינה רווחית אל מול צרכי השוק והחברה. 

אפיק אפשרי ליצירת שוויון הוא בפעולה מאוזנת לשני הכיוונים האמורים: מחד, להרחיב את הפטור החל כיום רק עבור נשים דתיות, כך שיכלול נשים שאינן דתיות – והרי לך השקעה ציבורית של שנתיים בקריירה של כל אשה שרוצה בכך, ואיזון ההחלטה הזו בהשקעה מוגברת של המשאבים שייחסכו בפיתוח יחידות עילית בעלות משימות מותאמות שנשים המעוניינות בכך והמסוגלות לכך - תגוייסנה להן בהתנדבות.

ישנו בסיס לכך גם באיזונים שיוצר פסק בג"ץ הקיים, בדברים נאים ביותר שאמרה השופטת בבג"ץ אליס מילר: ״חברה המכבדת את ערכי היסוד שלה ואת זכויות היסוד של חבריה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר סביר על מנת שערך השוויון לא יעמוד ככלי ריק מתוכן", מהקשר הדברים ברור כי מדובר הן במחיר כלכלי והן במחיר חברתי, והדברים מסתברים מאוד. 

מתוך גישה כזו יש אופק גם לשיפור מערכות השילוב שכבר החלו. אפשר להתייחס באופן מיוחד לאחת התלונות החמורות החוזרות מצד נשים, שהיא אכיפה סלקטיבית של קוד לבוש מחמיר כלפיהן, דבר מכעיס, לא נוח ומשפיל.

נראה לי כי מחיר סביר לשלם תמורת הכלת השוויון של כלל המתגייסים, הוא לבישת חולצה ומכנסיים קצרות בפעילויות של הצבא. הדבר מתאים גם עם הערך של "והיה מחנך קדוש" שהוא חלק מהאתוס של "מדינה יהודית" ללא שיוצב מעל לאתוס הדמוקרטי. (לגבי השאלה כיצד ומתי יש להגדיר שירותים נפרדים לגדוד שמשרתים בו בני שני המינים בשטח ראה במדור הלכות צבא שפורסמו בעלון הקשר לחיילים של ישיבת ההסדר מעלה אדומים בשנת תשס"ח, באישורו של הרב רבינוביץ' זצ"ל שעבר בקפידה על כל מילה.

כיוון שהמדור כוון לגברים לא דנתי בו בסיטואציה הדומה לנשים, אך עיין בתשובת הרשב"א א,ק למורה המלמדת נערים צעירים. יש הבדל בין המציאות של כיתה עם הבדלי גילאים ליחידות בשטח, אך לשעת הדחק באקראי המקור מתאים.

באופן קבע כגון ללינה יש לתכנן שירותים נפרדים ושמירות נפרדות על איזורי הלינה, וכמובן יש להוועץ בגורמי רפואת נשים על הדרכים הנכונות לשמור על היגיינה ובריאות בהקשרים אלו.) במקרים אלו ניתן לאזן את המצב תוך שימת לב לביקורות שהוצגו.

דווקא לאור הטיעונים נגד שילוב נשים ביחידות עלית, יש להחריג את אחת היוזמות החדשות מהביקורת האמורה בדברינו.

אחד הגורמים המרכזיים להטרדות מיניות הוא כנראה חוסר מודעות, יחידת חילוץ נשמעת כמקום בו ממילא כדאי לאמן גברים להיות עירניים יותר למשמעויות של קירבה לאשה, עירנות להטרדה מינית, וכך חלילה לא לפגוע בנשים במצוקה, אפילו בקצה אצבע בלי ידיעה או כוונה.

אכן בהתאם לעמדות המחייבים שילוב נשים ביחידות עלית - אם כדי להקצות את המשאבים האמורים צריך לקדם שילוב חיילות – הרי זו הוכחה שהשילוב טוב ומקדם, ואם גם ללא שילובן הוקצו המשאבים – אז ודאי אין מניעה לשלבן. איני מומחה, אך מקריאת סיפורי חילוץ ב669 נראה לי כי סבלנות ומשמעת הם מועילים למשימותיה של יחידה כזו, והמשימה הזו נופלת עמוק בתוך סוג המשימות ששילוב נשים הוא חיובי.

אימוץ מדיניות של פתיחת מקומות בהן ראוי לשלב נשים, לא תגלוש לכדי פתיחת מקומות בהם לא ראוי לשלב נשים, אם תהיה הקפדה על פקודת השילוב הראוי, והגדרה בהירה של סוג המשימות בהן הצבא יודע מהנסיון במארינס, שנשים לא תשולבנה בהן. 

נמצא שדרוש אומץ של אנשי ציבור ורבנים בכללם לקדם את המשימה בלא פשוטה העומדת לפתחנו, והיא הגדרת משימות התואמת את יכולותיהן של רוב הנשים המתגייסות מחד, והעברת הגיוס לנשים מחובה להתנדבות מאידך. ציינתי כמה משימות בהן היעילות הוכחה. עירוב השם של יחידות השדה הקרביות – מיותר.