הרב יהודא ליאון אשכנזי  - מניטו
הרב יהודא ליאון אשכנזי - מניטו צילום: באדיבות המשפחה

אחד מענקי הרוח בדורות האחרונים הוא הרב יהודא ליאון אשכנזי זצ"ל. מי שהיה עבור יהדות צרפת כעמוד אש לפני המחנה בעידן של סערות ואתגרים גדולים.

היום, באירוע מיוחד, יציינו מאה שנים להולדתו וזוהי הזדמנות לעיין מעט בדמותו ובהגותו. 

האדם הוא תבנית נוף מולדתו. וכאשר עוסקים במשנת הרב אשכנזי, למשפט הזה יש משמעות גדולה במיוחד. סיפור תולדות חייו הוא שיקוף לסיפור זהותו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה ובעיקר בדורות האחרונים, אותו לימד לאורך חייו.

לכל תקופה בחייו היתה גם דמות מרכזית ממנה שאב הרב אשכנזי את תורתו. התקופה הראשונה היא ילדותו ונעוריו באלג'יריה עד גיל עשרים. בתקופה זו הדמות המרכזית היא של אביו, רבה הראשי של אלג'יריה.

בחלק זה של חייו למד תורה גם מסבו מצד אמו, ר' חיים טובול שהיה דיין ומקובל. אז נחשף הרב אשכנזי לרבדי הפשט, הדרש והסוד של התורה. הכל עדיין באופן שאיננו מתכתב עם עולמות אחרים. 

בשלב הבא של חייו, לאחר מלחמת העולם השניה, הצטרף למיזם להכשרת מנהיגות יהודית במגמה לשקם את יהדות צרפת שסבלה ממשבר זהות עמוק. בשלב זה, על ידי מורו באותה תקופה ר' יעקב גורדין, הוא מפתח נקודת מבט חדשה על היחס בין היהדות השורשית, עליה גדל מבית, לתרבות המערבית.

מרבו למד שהתורה היא קנה המידה לשפוט את הרעיונות והזרמים השונים הקיימים בעולם. וכך כתב בזיכרונותיו: "מר גורדין היה גדול בחוכמת התלמוד, מקובל ופילוסוף שהצליח להציג בפנינו אפשרות לייחוד בין המחשבה הכללית והמסורת היהודית, תוך שהוא עושה זאת מתוך עולם המושגים של חכמת התורה. הבנה זו גרמה לנו לגלות מחדש את חשיבותה וממדיה של המסורת היהודית כפי שהיא משתלבת בפסיפס התרבות העולמית". 

השלב השלישי של חייו מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים. הדמות המרכזית בחייו בתקופה הזאת היא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. את הרצי"ה פגש כבר קודם לכן כאשר היה מגיע מידי שנה עם תלמידיו לארץ.

את השפעת דמותו עליו תיאר כך: "מי שחידד לי את נקודה זו הוא הרב צבי יהודה ז"ל במהלך פגישתנו הראשונה... אני באתי אליו עם מה שרבותיי לימדו אותי והוא חידש לי את הנקודה הזו: הקדושה הטבעית המתגלה בארץ ישראל. זה עיקר תורת ארץ ישראל לעומת תורת חו"ל. נקודה זו מרכזית בתורת הרב קוק זצ"ל, והיא משנה את המבט על כל התורה כולה. מאותו הלילה התחלתי ללמוד מחדש את התורה כולה שלמדתי עד אז, עם המפתח הזה שמסר לי הרב צבי יהודה". 

עברי אנוכי

המעברים הללו בין זהויות בחייו האישיים, משקפים לדבריו את התהליך שעובר על עם ישראל בדור האחרון, דור הגלות והגאולה. העברי הוא האדם שאוצר בקרבו את האחדות הקמאית שיכולה לאחד את האנושות כולה. למגמה הזאת יש שני פנים, שברוח הבחירות ניתן לכנותן 'ימין' ו'שמאל'. השמאל נוטה למה שמכנה הרב אשכנזי 'קוסמופוליטיות', ואילו הימני, הלאומי נוטה למה שהוא מכנה 'אוניברסליות'. וכך הסביר: 

"קיימות שתי גישות עיקריות אפשריות במימוש הדאגה לאוניברסל האנושי. הראשונה, הגישה הקוסמופוליטית, גורסת שעל עם ישראל להתפזר בין אומות העולם, ובייחוד אצל הציוויליזציה הדומיננטית בכל תקופה, ולשמש בה מחנך מוסרי של אותן אומות... הגישה האוניברסלית גורסת כי מימוש החזון של עבר, הבנייה מחדש של האוניברסל האנושי בעקבות דור הפלגה, עובר דווקא דרך מימוש זהותו הלאומית של צאצאיו בארץ העברים. כאשר החליט אברהם לעזוב את הגלות, הוא שלל לגמרי את הגישה הקוסמופוליטית. הוא זרק את קליפתו הארמית וחזר להיות עברי". (סוד מדרש התולדות ו, עמ' 31-33).   

הנטייה השמאלית ששואפת להתערות בין אומות העולם, להיות חלק מהן וגם להשפיע עליהן, מתגלה שוב ושוב, לאורך ההיסטוריה ככישלון מהדהד. בין אם הכישלון מסתיים בהשמדה כבשואה האיומה ובין אם הוא מסתיים בהתבוללות ומחיקת סממני הזהות כפי שאירע בגרמניה לפני המלחמה וכפי שמתרחש כיום באמריקה ואירופה. המכנה המשותף לכל אלה הוא שהם מלמדים פעם אחר פעם שאין עתיד לזהות הקוסמופוליטית. העבריות האותנטית יכולה לממש את ייעודה האוניברסלי דווקא כאן, בארץ ישראל.   

הרעיון הזה, עליו חזר שוב ושוב בשיעוריו, לא היה עבורו בגדר פילוסופיה אלא תנועת חיים שעבר בעצמו ממש. מרב ומנהיג שפעל בעיקר בגלות, בצרפת, שהיתה מרכז תרבותי-פילוסופי של אירופה, אל הזהות העברית פה בארץ חמדת אבות. בכך, היווה דוגמא אישית ומשך אחריו רבים לבצע את המעבר הזהותי הזה, מיהודים קוסמופוליטיים לעבריים אוניברסליים.