גם בשמאל יודעים שהוא לא האיש הנכון. יאיר לפיד
גם בשמאל יודעים שהוא לא האיש הנכון. יאיר לפידצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשעה שהטור הזה נכתב עוד לא ברור אם הכנסת אכן תפזר את עצמה ביום רביעי בלילה, או שמא תרגילים פוליטיים של הרגע האחרון יביאו לדחיית ההצבעה. בכל מקרה, נראה שעוד השבוע, מקסימום בשבוע הבא, ייכנס יאיר לפיד לתפקיד ראש ממשלת ישראל. וזו בהחלט סיבה לדאגה.

ראשית, משום שיאיר לפיד הוא איש שמאל מובהק, למרות שמשיקולים אלקטורליים ותדמיתיים הוא ניסה מאז ומעולם למצב את עצמו כאיש מרכז. מי שאמר זאת באופן חד וברור הוא שותפו הפוליטי הנוכחי נפתלי בנט, שהבטיח לבוחריו שלעולם לא יאפשר ללפיד להתמנות לראש הממשלה משום שהוא איש שמאל. כדי שיהיה ברור שבנט לא אמר את זה סתם, נזכיר כי בין השאר לפיד תומך במדינה פלשתינית תוך גירוש של כמאתיים אלף מתיישבים שחיים ביישובים שמחוץ לגושי ההתיישבות. וכך, לאחר שהפר שלל הבטחות לבוחרים בדרכו אל כס ראש הממשלה, בנט דואג להפר הבטחה מרכזית נוספת בעת שהוא מסיים את תפקידו. ראוי לציין זאת לאור התשואות שקיבל בנט על קיום הבטחתו ללפיד. משום מה לתקשורת ברור שגילוי אמינות כלפי שותף פוליטי קודמת לגילוי אמינות כלפי הבוחרים.

עוד סיבה לדאגה נובעת מהעובדה שליאיר לפיד אין כישורים מתאימים לתפקיד הקשה, הרגיש והאחראי של ראש ממשלת ישראל. המסלול הביוגרפי שבו התנהלו חייו לא הכשיר אותו לתפקיד הזה. בנט וכהנא, שמרבים לנגח את חברי הכנסת של הציונות הדתית על שירות צבאי מקוצר ולא הרואי, בוחרים להתעלם מכך שהם בחרו למנות אדם שהעביר את שירותו הצבאי כעיתונאי 'במחנה', לא פחות ולא יותר – לתפקיד ראש ממשלת ישראל. עד שהקים מפלגה, לפיד לא מילא שום תפקיד שבו כישורי הניהול שלו עמדו למבחן. הוא גם לא ניהל מערכת תקשורתית, אלא היה כותב טור אישי ושדרן־טאלנט בחלק הפחות רציני והיותר בידורי של העבודה העיתונאית.

בכובעו כפוליטיקאי, לפיד לא הוכיח כישורי ביצוע וקבלת החלטות יוצאי דופן, לא כשר האוצר ולא כשר החוץ. הכישורים הבולטים שלו הם כמובן בתחום התעמולתי. יכולת ההתבטאות שלו אינה מוטלת בספק. הוא מצליח להלהיב את מחנה השמאל בהתבטאויותיו העוינות כלפי כל מי שאינו הם. יש לו יכולת נכלולית וירטואוזית לפזר הצהרות בוטות ופלגניות נגד יריביו, ובאותה נשימה להאשים אותם בהסתה ובפלגנות. כמה פנינים להמחשה: את תושבי גוש קטיף היה צריך לגרש מבתיהם כדי ללמד אותם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה, הכסף האבוד של המדינה טמון בין יצהר לאיתמר, וחברי האופוזיציה הם צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר. הקלילות הבלתי נסבלת שהוא מרשה לעצמו לנקוט בהתבטאויותיו כנציג רשמי בכיר של מדינת ישראל כבר גרמה נזקים משמעותיים ליחסי ישראל-פולין ואף גימדה את האנטישמיות לממדים של סכסוך בין שבטים באפריקה. הוא אפילו לא שם לב לחומרה של התבטאויותיו אלה, ולכן עלול בהחלט לחזור עליהן ועל כיוצא בהן, הפעם כראש ממשלת ישראל. גם עמדותיו בנושאי דת ומדינה הן מהקיצוניות בחילוניותן. גם אם הוא מבטא אותן בפחות בוטות מאביו טומי לפיד או מחברו אביגדור ליברמן, במהות אין הבדל משמעותי בינו ובינם.

את האמת צריך לומר: השמאל הישראלי מוכן לראות ביושב ראש יש עתיד את מועמדו לראשות הממשלה לא משום שהוא סבור שלפיד ניחן בכישורים הנדרשים לתפקיד, אלא רק משום שהוא האיש המתאים כעת למלא את תפקיד "לא ביבי". זה שיכול לגבש סביבו את בוחרי השמאל ולמנוע מנתניהו להרכיב קואליציה. בתחילת דרכו הפוליטית לפיד פסל ממשלה עם "הזועביז", היום הוא מכריז על כוונתו לבסס קואליציה על הרשימה המשותפת. השמאל ושותפיו מהימין מוכנים להפקיד את גורל המדינה בידיים חובבניות, שמאלניות וחסרות כישורים מספקים, ובלבד שתושג המטרה העליונה של הרחקת נתניהו מתפקיד ראש הממשלה. בנט נותן את ידו למהלך הזה בחפץ לב, בתמורה למחמאות תקשורתיות על "האמינות" שהוא מגלה. כך יתאפשר ללפיד לנהל את קמפיין הבחירות שלו כשהוא נהנה מהילה של ראש ממשלה מכהן. במסגרת הקמפיין הוא עלול כמובן גם לקבל החלטות פופוליסטיות במישור הכלכלי, וחמור מכך – במישור הביטחוני. ואם חלילה ינצח בבחירות, אין לשער את גודל הנזקים שהוא עלול לגרום כראש ממשלה קבוע.

סבב הבחירות החמישי הזה הוא ההזדמנות האחרונה של מה שמכונה "גוש נתניהו" להרכיב קואליציה יהודית־לאומית. אם גם הפעם לא יצליח המחנה הזה לגבש רוב, קשה להניח שהלכידות בין מרכיביו תמשיך להישמר. גם מהסיבה הזאת, וגם כדי לקצר ככל הניתן את הקדנציה המסוכנת של יאיר לפיד בראשות ממשלת ישראל, ההתייצבות בקלפיות הפעם חייבת להיות מלאה.

לדלג על כיפופי הידיים

הסקרים מחייכים לרשימת הציונות הדתית, שמגבירה את כוחה מששת המנדטים שקיבלה בבחירות האחרונות (המנדט השביעי, של אופיר סופר, שוריין ברשימת הליכוד) לכדי 11-8 מנדטים שמנבאים לה הסקרים כיום. בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחבריהם יכולים לקוות שניהול נכון של הקמפיין יניב להם תוצאה דו־ספרתית. אולי 12 מנדטים, שהיו תוצאת השיא של הבית היהודי בתחילת תקופת בנט ושקד, אולי אף יותר מכך. מצד שני, התנהלות לא נכונה עלולה להביא להחמצת הפוטנציאל.

ההצלחה הנוכחית שלהם בסקרים נבנית קודם כול מהתפזרות של חלק משמעותי מהמנדטים שהצביעו לימינה ולתקווה חדשה. לאחר ששתי המפלגות בחרו ללכת עם השמאל, הגרעין הימני המוצק של מצביעיהן נודד בחזרה אל מפלגות הימין האמינות. חלקם חוזרים לליכוד. חלקם, בפרט אלה שהצביעו לסער או לבנט בגלל הסתייגות אישית מנתניהו, מעדיפים את סמוטריץ' ובן גביר.

סמוטריץ' זוכה לתמיכה גם כתגמול על עמידתו האידיאולוגית העיקשת נגד ממשלה עם רע"ם, ומצליח להביא נוסף על הקולות הסרוגים גם קולות חרדיים, בזכות שנותיו הרבות בישיבה, שחותמן ניכר בו. גם בן גביר נהנה מפופולריות במגזר החרדי. בנוסף, יושב ראש עוצמה יהודית הציב את עצמו בחזית המאבק מול הלאומנות הערבית, ומהמקום הזה הוא מצליח להביא מנדטים שבעבר כנראה הלכו לליברמן, לפני שהלה החליט לעבור משנאת ערבים לשנאת חרדים. בן גביר אהוד גם במעוזי ליכוד מובהקים ומביא גם קולות של קהל מסורתי.

מה שעלול לקלקל לסמוטריץ' ובן גביר הוא המריבות המסורתיות על חלוקת העוגה ערב הבחירות. גם אם בסופו של דבר מגיעים להבנות ורצים ביחד, כיפופי ידיים וניהול משא ומתן קשוח תוך ניגוח הדדי בתקשורת עד סמוך למועד הסופי להגשת הרשימות הם מתכון בטוח ומוכח לשחיקת התמיכה הציבורית. הדרך היעילה והמתגמלת ביותר היא לערוך פריימריז של כל המפלגות יחד. אם עוצמה יהודית ונעם יצטרפו ויביאו את תומכיהן למפקד שכבר החל בציונות הדתית, וייתנו לציבור המתפקדים להחליט על הרכב הרשימה - אפשר לקבוע במידה רבה של ודאות שזו תהיה הדרך הנכונה והבטוחה להגיע להישג אלקטורלי מקסימלי. כך גם ייחסכו כיפופי הידיים בחדרי המשא ומתן, פשוט משום שלא יתקיים משא ומתן. הציבור יצביע ויכריע.

אם בכל זאת יחליטו בן גביר ואבי מעוז שהם אינם מעוניינים להעמיד את עצמם ואת חבריהם לבחירת הציבור, מן הראוי שיפצו על כך באיפוק מסוים בדרישותיהם. הרשימה כולה תרוויח מקיום פריימריז הוגנים וממתן מקום משמעותי להחלטת הציבור הרחב שהשתתף בהם. אם התחושה תהיה שבפריימריז נבחרה רק מחצית הרשימה ואולי אף פחות, הרשימה כולה עלולה להיפגע מכך.

לתגובות: [email protected]

***