אורי זוהר זצ"ל הוא ללא ספק בעל תשובה גמור. האיש שינה את חייו מן הקצה אל הקצה, החל להקפיד על קלה כחמורה, ויתר על כל הבלי העולם הזה ושקע בלימוד תורה סגפני עד יומו האחרון. זוהר לא היה האומן הראשון שחזר בתשובה, אבל האנרגטיות המיוחדת שלו - ברצונו או שלא ברצונו - הייתה החזרה בתשובה, מופע שמיגנט את כל תשומת הלב הציבורית לתופעה שנחשבה עד אז לשולית.
אישית, לא התלהבתי מסגנון החזרה בתשובה של שנות השבעים, שהייתה בעיקר שיבה אל אורח החיים החרדי. ולא שלא הערכתי את אורי זוהר וחבריו. זוהר שכנע אותי בכנותו, עורר את הערצתי בהקרבתו עבור ערכיו, וכיהודי מאמין אף עורר בי כבוד רב להקפדתו בקיום התורה והמצוות ולהיקף הידע התורני שרכש. אבל סגנון החזרה בתשובה של אורי - אליי לא דיבר.
שוב ושוב חזר זוהר בכל הראיונות שנתן על כך שמישהו פשוט הוכיח לו את קיום הבורא ואת מתן תורה בהר סיני. אני מאמין באמונה שלמה בכל אלה. ייתכן שבמידה כזו או אחרת, אף ניתן באמת להוכיח זאת. ואולם עצם תליית האמונה בהוכחה לוגית מנמיכה אותה בעיניי. המחשבה שניתן להכיל את האין־סוף בתוך התבונה האנושית המצומצמת, לא מדברת אליי.
אומנם האמונה ב"אין" נראית לי הרבה פחות הגיונית מהאמונה ב"יש". אומנם קיומו הנצחי והמטא־היסטורי של עמנו מעיד בעיניי כאלף עדים על ברית הנצח שכרת עַמנו עִם אלוקי ההיסטוריה. אומנם פלאיותה של תורת ישראל ממשיכה לבצבץ בכל פינה שתגרד - בין אם מדובר בהתגשמות נבואותיה, בין אם מדובר בהתאמה הפלאית של כל אגפיה אלו לאלו - מדובר כאן באמת כה גדולה, שאיני חש שום צורך להוכיחה, כפי שאיני חש צורך להוכיח את קיום האוויר שאני נושם. אני חי מצוין עם שאלות באמונה, לא כי יש לי תשובות טובות - אין לי. אלא פשוט משום שאני מבין שיש דברים שלעולם לא אבין. אני לא יודע - אני מאמין!
כשארכאולוגים טוענים שהתנ"ך הוא המצאה, כי אין ממצא המעיד על אמיתותו - זה לא מערער אותי, כי מבחינתי התנ"ך הוא האמת הקבועה במציאות, ועם כל הכבוד לארכאולוגים - עומק ידיעותיהם טרם השיג אותה, ואולי גם לא כל כך חפץ להשיגה. כשהארכאולוגיה מוצאת את מזבח יהושע בהר עיבל, או את עירו המבוצרת של מלכנו דוד בחרבת כייפא, אינני מתנפל על התגלית כהוכחה לאמונתי, פשוט משום שאמונתי מעולם לא ביקשה הוכחות "מדעיות". היא קדמה למדע, והיא תהיה שם כשזה ישוב ו"יפריכה" כביכול.
אני מאמין כי אני בן אדם - וכל ילד נולד עם אמונה, עד שהוריו וסביבתו מצליחים לטעת בו את האמונה המודרנית שלפיה אין אלוקים והעולם המציא את עצמו. אני מאמין כי אני יהודי, וב־DNA של כל יהודי מוטמע המפגש הישיר עם הבורא בהר סיני לפני 3,334 שנים - מפגש שנחקק בזיכרון הלאומי ומועבר מדור לדור בצורה קפדנית ומופלאה. אני מאמין וזהו. מאמין, ואין לי שום צורך לשכנע מישהו באמונתי, או להגן עליה מפני חולות נודדים של איזו אופנה חדשה.
אם ההוכחה הלוגית שרב מסוים הוכיח לאורי זוהר פתחה את ליבו אל מרחביה האין־סופיים של התורה, והביאה אותו לבסוף אל סוד ה"נעשה ונשמע" ואל אותה אמונה תמימה שלא זכה לינוק עם חלב אמו - מצוין. אבל חוויה של ארוחת שבת במשפחה מאמינה, ניגון חסידי או משבר כלשהו יכולים להוביל אל אותה תוצאה. ההיגיון האנושי הוא רק אחד הפתחים אל הדבר האמיתי - וכלל לא בטוח שהוא החשוב שבהם.
אני מאמין באלוקים כי אין לי ברירה אחרת. אני לא מסוגל לחיות בעולם נטול משמעות. לא מסוגל לחיות בעולם שאין בו סולם ערכים אקזיסטנציאלי (עשרת הדיברות). עולם שבו המוסר אינו אלא סוג של נימוס מומצא, וכל אופנה חולפת הופכת אותו על פניו. אני מאמין בא־ל כי פשוט אין טעם לחיי בלעדיו.
החזרה בתשובה של שנות השבעים והשמונים הייתה בעיקר שיבה אל אורח החיים החרדי, אך היא לקתה בעיניי בחסר מהותי. זוהי חזרה בתשובה אחורנית. חזרה שוויתרה על ההישג הגדול של הציונות - כלומר על שיבת העם היהודי אל ההיסטוריה. החוזרים בתשובה הפסיקו לשמוע חדשות, האקטואליה כבר לא מעניינת אותם. הם פורשים מן העולם אל המרחב הדתי הפרטי. החזרה בתשובה הזו קוראת לך לאטום את עצמך מפני הבלי העולם הזה.
החרדיות נמצאת כיום במשבר גדול מאוד. הוא אינו מוחצן כמו הדתל"שיות הסרוגה, אבל הוא קיים ועוד איך. הנוער החרדי חש היטב את הניתוק מהחיים, וגם הוא מורד - בדרכו. אלא שבינתיים קם דור חדש של חוזרים בתשובה שאינו מתנתק מהחיים - לא בורח אל הדת, אלא מחבר אותה אליהם. דור שממשיך להתלבש כבעבר - רק צנוע. ממשיך לאכול טוב - אבל כשר. ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה - אבל שומר שבת. דור שפשוט זורם עם אמונתו אל תוך המציאות. מדובר בציבור ענק שאינו זקוק למדים השחורים או הסרוגים. מדובר בדור שהוא הרבה יותר מאמין. כי כך היא דרכו של הבורא - מתוך הטלטולים והמשברים, צומחת הגאולה.
***