"בדורות קודמים לא היו משפחות יהודיות שלא שמרו טהרה", אמר הרב יצחק דוד גרוסמן למאות הבלניות שהתכנסו השבוע לכנס של עמותת 'טהרת המשפחה' במלון 'לאונרדו' בירושלים.
"זכינו שבדור שלנו יש נשים שמגיעות למקווה ברכב בליל שבת. אתן ודאי שואלות איך ייתכן שחילול שבת זו זכות?" הוא שואל. "אני מסתכל על הנקודה היהודית. על חילול שבת אפשר לעשות תשובה, אבל ילד יהודי שמגיע לעולם שלא בטהרה – זה נצחי. את זה אי אפשר לשנות". הרב גרוסמן מדבר עם הבלניות על חשיבות תפקידן ועל מצוות טהרת המשפחה כאבן יסוד של העם היהודי. כשהוא מבקש לסיים את דבריו מכיוון שהגיע זמנן של הנשים לצאת לארוחת הצהריים, הקהל לא נותן לו ללכת: "זה האוכל האמיתי שלנו", קוראת מישהי מהקהל.
טהרה לדורות
עמותת 'טהרת המשפחה' חוגגת השנה שמונים להיווסדה. עוד לפני קום המדינה, כשהתחוור לרבני ארץ ישראל והתפוצות שאין מקוואות בארץ, התגייסו רבנים מכל הזרמים והקימו את העמותה במטרה לבנות מקווה בכל נקודה של יישוב יהודי בארץ ישראל. הרבי מלובביץ' היה שולח צ'ק עבור כל מקווה שהקימה העמותה במשך רוב שנות נשיאותו.
העמותה אחראית לשיפוץ ובנייה של מאות מקוואות ברחבי הארץ. "המקוואות הן החצר האחורית של מדינת ישראל", אומר מנכ"ל העמותה, עקיבא ויינר. "אין להם בעל בית. המדינה מתקצבת מקוואות בסכומים שלא מתקרבים לצורך האמיתי, בטח לא כשרוצים שהמקווה יהיה ברמה גבוהה של עיצוב ואסתטיקה כדי שנשים מכל המגזרים ירצו לבוא לטבול". בשנה האחרונה תקציב המקוואות, שהיה בחסר ממילא, קוצץ בצורה משמעותית. עמותת 'טהרת המשפחה' מסייעת לרשויות מקומיות שמעוניינות לשפץ מקווה קיים או לבנות אחד חדש. הרשות המקומית מקצה סכום מסוים לצורך הבנייה או השיפוץ, והעמותה לוקחת על עצמה להשלים את הסכום הנדרש.
האם אתם מתחייבים לסכומים שכבר יש בידיכם?
"אנחנו סומכים בעיקר על הקב"ה", מחייך ויינר. "כשאנחנו נכנסים לפרויקטים הללו אנחנו יודעים שנצטרך להשקיע מאמצים רבים בגיוס הכספים, ואנחנו רואים ניסים כמעט בכל מקווה שאנחנו שותפים בו". במושבה כנרת הם בונים כעת מקווה ראשון אחרי יותר ממאה שנות קיומה של המושבה. "בניית המקווה בכנרת אינה דבר פשוט", מסבירה לאה פרידמן, מנהלת הדיגיטל של העמותה. "בכל מקום שאנחנו מתחילים לחפור מגיעים למי הכנרת, וצריך למצוא פתרון יצירתי לבנייה".
לאחרונה קיימה העמותה ערב גיוס כספים מיוחד ומושקע. "הייתה הצלחה מעל הטבע", אומרת פרידמן, "אשת נדל"ן חרדית ידועה הודיעה באותו ערב במפתיע שהיא מגיעה לדינר ותרמה מימון של בניית מקווה חדש מהמסד ועד הטפחות. כמוה היו שלושה אנשים נוספים, שמלבד שאר התרומות תרמו מקווה שלם על חשבונם".
מדוע המדינה לא מתקצבת את המקוואות כראוי?
"יש במדינת ישראל תפיסה שחייבת להשתנות", אומר ויינר, "הרי אף אחד לא נדרש לגייס כסף עבור כיכר תנועה, נכון? ברור שיש לכך תקציב וזו אחריות המועצה המקומית והמדינה. משום מה, כשזה נוגע למקוואות זה לא כך". כמו בתחומים רבים במדינת ישראל, עמותות פרטיות נכנסות למקומות שבהם המדינה אינה נותנת מענה. "אנחנו מספקים מענה במקום שאין בו בעל בית: אנו נותנים מענה הלכתי לבלניות, שולחים צוותי פיקוח ורבנים הבודקים את כשרות המקוואות, מספקים תמיכה לבלניות וגם דואגים לתחזוקת המקוואות עד לפרטי פרטים של ברז שנשבר וחימום שהתקלקל. תיקונים פעוטים כביכול, אך הם יכולים להגיע לעשרות ומאות אלפי שקלים".
מה הדגשים שלכם בעמותת טהרת המשפחה?
"אנחנו שואפים לבנות דורות של טהרה", עונה ויינר. "אספר לך סיפור: לאחרונה חנכנו מקווה ברחובות. פגשתי שם אישה חילונית שאמרה לי: אני לא דתייה, אין לי קשר לדת, לא שומרת כלום - לא שבת, לא כשרות. רק על דבר אחד אני מקפידה: טהרת המשפחה. הייתי סקרן ושאלתי למה דווקא טהרה. היא הסבירה שאמה סיפרה לה שאמא שלה, סבתה, אמרה לה כשהייתה בת־מצווה שטהרת המשפחה היא מצווה שהנשים במשפחתה שומרות באדיקות לאורך דורות. 'סבתי אמרה לאמי: על זה לא מוותרים, לא משנה מה. וגם אני כך. כשהכרתי את בעלי בצבא אמרתי לו: תדע לך שלמרות שאני לא שומרת מצוות, אחרי החתונה אני אשמור טהרה, וזה לא משהו שאתפשר עליו'".
איך בונים טהרה לדורות?
"שני דברים הכרחיים לשם כך: הנראות של המקוואות, והבלניות. בשני הדברים הללו אנחנו משקיעים את כל המשאבים".
העמותה בונה מקוואות מרשימים בעיצוב ובאסתטיקה. "יש לנו מעצבות פנים של העמותה ואנחנו משתדלים שהעיצוב ייעשה יחד ובשיתוף נשות המקום. יש מקוואות כפריים, יש כאלה בעיצוב מודרני, ואנחנו משתדלים ללכת עם רצון אוכלוסיית הטובלות. לא מזמן ביקשו מאיתנו עיצוב של מקווה עם ויטראז'ים ואפילו עיצוב בסגנון של בית שני. גם עם זה זרמנו", מחייכת פרידמן. "חשוב לנו שהחוויה תהיה כמה שיותר נעימה ומפנקת ושהטובלות ירגישו שהן רוצות לחזור למקווה".
ואיך אתם משקיעים בבלניות?
העמותה עומדת בקשר יומיומי עם אלפי בלניות במועצות ברחבי הארץ. "אנחנו יודעים שהבלנית היא הפנים והאווירה של המקווה", מסביר ויינר. "היא זו שיכולה להכריע האם הנשים יחזרו לטבול או לא. אנחנו מנסים ליצור מסגרת שתיתן מענה משמעותי לבלניות. זו גם מטרת הכנס הזה: אחת לשנה אנו מעניקים לבלניות שלושה ימי עיון במלון ודוחסים לתוכם הרצאות וסדנאות של רבנים, אנשי טיפול והעשרה יחד עם פינוקים גשמיים, כדי להעצים את הבלניות ולהעניק להן ידע הלכתי, כלים לשירותיות טובה יותר והרבה מילוי מצברים". לכנס השנתי מגיעות כ־370 נשים מכל רחבי הארץ. "יש אלפי בלניות בארץ, אבל אי אפשר לכנס את כולן, כי אז ניאלץ לסגור את כל המקוואות בישראל למשך שלושה ימים", מחייכת פרידמן. "השנה מגיעה לכאן בלנית מנשר שלא מצאה מחליפה למקווה. היא יוצאת מהבית כל יום בחמש בבוקר כדי להשתתף בכנס, חוזרת בערב כדי לפתוח את המקווה ומגיעה שוב בבוקר. היא אומרת שזה שווה לה כי ההרצאות הללו נותנות לה דלק לשנה שלמה".
"הבלניות עובדות על שכר מגוחך, אפילו מעליב", מספר ויינר. "מדובר בתפקיד תובעני מאוד ולא מוערך: אין אפשרות לתמרן בשעות או בימים. המקווה פתוח בכל יום חוץ מתשעה באב ויום כיפור. הבלניות צריכות לפעמים לפתוח מאוחר בלילה כי למישהי יש אירוע משפחתי. יש נשים שצריכות מקווה סטרילי בגלל מצב רפואי וצריך לרוקן את הבור ולמלא מחדש במיוחד בשבילן. יש בלניות שהן המנקות של המקווה, ורבות מהן נשים מבוגרות. חשוב לנו להעצים את מסירות הנפש שלהן והאחריות הגדולה שיש להן. יש לנו רבנים שמפקחים על הכשרות של המקווה ויש המון פרטים שהבלנית צריכה לשים לב אליהם. הרבנים שמגיעים לפקח משתדלים להשאיר לבלניות מכתבי הערכה על עבודתן המסורה כדי שירגישו שרואים אותן ואת התמסרותן". ויינר מספר שיש מקוואות שנמצאים במצב לא מזמין במיוחד, אך נשים מעדיפות לבוא אליהם בזכות הבלנית המבינה והסבלנית. "כשנשים פוגשות במקווה אישה שמאירה להן פנים ונותנת הרגשה טובה, הן יעדיפו תמיד לחזור דווקא לשם".
להיות שקופה
בפאנל בהשתתפות רופאת הנשים ד"ר חנה קטן ומכשירת הבלניות חנה חנוכה מקבלות הבלניות הסבר על מצבים רגישים של טובלות. "הבלניות פוגשות נשים במצבים מאוד רגישים: נשים בטיפולי פוריות, נשים במהלך טיפולים אונקולוגיים או מצבים בריאותיים רגישים, וגם נשים נפגעות אלימות, נפגעות פגיעה מינית ונשים הסובלות מבעיה נפשית", מסבירה ד"ר חנה קטן.
ההנחיה הגורפת לבלניות היא לא להלחיץ את הנשים, לא לחדור למרחב האישי ולשדר אמפתיה ועידוד. חנה חנוכה מסבירה לבלניות כמה חשוב לכבד את הטובלות, להיות קשובות, לשים לב לשפת הגוף שלהן כדי להעניק להן חוויה טובה. "על הבלנית להיות שקופה ליד הטובלת", אומרת חנוכה, אחראית מקווה ומכשירת בלניות מפסגת זאב.
בסדנה שמעבירה עובדת סוציאלית של 'עזר מציון' עולה הנושא של טורדנות כפייתית (OCD) אצל טובלות. הבלניות מספרות על ביטויים רבים של התופעה: נשים שמסתגרות בחדר הרחצה שלוש שעות ויותר ומעכבות בכך טובלות אחרות, נשים שמאלצות את הבלניות לחכות להן עד שלוש או חמש בבוקר כי הן לא בטוחות שהכינו עצמן כראוי, ואחרות שפוצעות עצמן מרוב קרצוף כי הן חוששות שתהיה חציצה. יש גם נשים שחוזרות יום למחרת בשל החשש שלא טבלו כראוי. גם כאן היא מסבירה שאין זה תפקיד הבלנית לייעץ, להציע טיפול וכדומה, ואף מבקשת מהנשים שלא להאיץ באישה כזו או להעיר לה. "נשים כאלה מסתובבות עם מעין כיסא גלגלים בלתי נראה", היא מתארת, "אין להן שליטה על הדבר הזה, הן סובלות מבעיה בריאותית - אומנם של הנפש, אך זו בעיה שגורמת לסבל רב. נכון שמאוד קשה לעמוד מול נשים כאלה, אבל חשוב להבין שאתן נמצאות בצומת רגיש עד מאוד".
שאלות נוספות שנשאלות הן לגבי נשים שהבלנית מזהה עליהן סימני אלימות, נשים שחוו פגיעה מינית ונשים שיש להן פחד ממים. "הבלניות צריכות להתמודד עם כל כך הרבה מצבים מורכבים, ואנחנו משתדלים לצייד אותן בכלים רבים ככל האפשר", אומר ויינר.
האם אתה רואה עלייה במספר הטובלות, דתיות ולא דתיות, במקווה שעבר שיפוץ והנראות שלו השתדרגה?
"חד־משמעית כן", הוא קובע. "אספר לך עוד סיפור: הייתי בביקור במקווה ביישוב כלנית. מדובר במקווה שהמצב שלו היה באמת לא טוב. הבלנית היא אישה מקסימה ונעימה. כשיצאתי מהמקווה ראיתי ממול גינת משחקים. בגינה שהו שתי נשים לא דתיות עם ילדיהן הקטנים. הן שאלו אותי מה אני מחפש והסברתי להן שבאתי לבדוק את המקווה כי אנחנו רוצים לשפץ אותו. אחת מהן סיפרה לי שהיא נהגה לטבול במקווה רק בזכות 'הבלנית המתוקה שהיא כמו אמא שלנו, אבל בשלוש השנים האחרונות המקום היה כל כך מוזנח שפשוט הפסקתי לבוא'. הבחנתי שהילד שלה הוא כבן שנתיים וליבי נחמץ: אילו היינו באים לפני שלוש שנים היינו מרוויחים ילד שזכה לבוא לעולם בטהרה. חשבתי לעצמי, כמה עוד ילדים כאלה יש?"
כשהמקווה ביישוב שופץ, נערכה חנוכת מקווה חגיגית. "המקווה שופץ ברמה גבוהה מאוד", מעיד ויינר, "הייתה התלהבות גדולה בקרב נשות המקום. הן שלחו תמונות בקבוצות הווטסאפ המקומיות והקליטו זו לזו הודעות בסגנון 'את לא מאמינה, בנו לנו פה ספא!' לחנוכת המקווה החגיגית הגיעו גם הגברים ששאלו 'ומה איתנו?'" אחד הגברים הגיע לחנוכת המקווה עם בגד ים, כפכפים וגופייה חושפת קעקועים רבים. "שוחחתי איתו קצת והוא אמר לי: 'כל הכבוד הרב, רק יש לי בעיה אחת'. מה הבעיה? שאלתי בחשש מה. 'עכשיו אשתי תבוא לפה ולא תרצה לחזור הביתה', הוא טען. תביני, זה אדם שלא הייתי מעלה על דעתי שאשתו תשמור טהרה. בהתחלה חשבתי שהוא הגיע מהים במקרה ונכנס לראות מה פשר ההתרחשות. כאשר בונים מקווה מרשים ומזמין ביישובים רבים, נשים רבות מכל המגזרים מגיעות לטבול ומתחילות לשמור את המצווה. כך בונים טהרה לדורות", הוא מסכם.
***