הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי
פרשת בלק מכילה אחדים מפסוקי השבח המופלאים ביותר לעם ישראל, פסוקים שנאמרו מפיו של בלעם הרשע שבא לקלל ונמצא מברך. קיים פער גדול בין החלק של ברכות בלעם שבלב הפרשה לבין החתימה העגומה שלה, שנבעה מעצתו העוינת. הפרשה מסתיימתבפרשת הזנות עם בנות מואב ובחטאו ההפגנתי של זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור המדיינית.

למרות הנוהג לסיים את הקריאה בדבר טוב, (רמב"ם הלכות תפילה, יג ה), פרשת בלק מסתיימת, לכאורה, ברע מאד: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". מלבד המגפה, מוזכרים בפסוקים הקודמים להעוד שני אירועי מוות. האחד, הציווי של משה לשופטי ישראל: "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" והאחר, מעשה הקנאות של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהרג את זמרי והמדיינית.

יש לציין, שהבחירה לחתום את פרשת בלק בפסוקי המוות אינה הכרחית, שהרי הפסוקים הראשונים של הפרשה הבאה, פרשת פנחס, הם חלק בלתי נפרד מסיפור החטא עם בנות מואב ומדיין. פרשת פנחס נפתחת בברית השלום שניתנה לפנחס בזכות מעשה הקנאות. אי לכךיש לתמוה תמיהה גדולה, מדוע נקטע הסיפור באמצעו והופרד בין שתי פרשות שבוע שונות באופן שפרשת בלק נחתמת ב"ענין רע".

אנסה להציע פתרון לתהייה זו, שיש בו ממד מנחם, שאף מצמצם את הפער הקיים כביכול בין סופה העגום של הפרשה לבין החלק המאיר שבליבה - ברכות בלעם.

על הציווי של משה לשופטים "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", מציין רש"י שמספרם של דייני ישראל היה שמונים ושמונה אלף. המספר מבוסס בקירוב על חישוב מספרם של שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות, העולה בגמרא במסכת סנהדרין לשבעים ושמונה אלף ושש מאות. מדיוק הכתוב "הרגו איש אנשיו" עולה שכל אחד מן השופטים הרג שני אנשים. סך הכל, מספר ההרוגים היה למעלה ממאה וחמישים אלף איש, יותר מרבע ממספר בני ישראל, שהיה כששים רבוא! כך אמנם מפורש בירושלמי: "נמצאו הרוגין חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים" (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).

הרמב"ן תמה מאד כיצד יתכן הדבר. איזה נוהל משפטי מאפשר לשופטים להרוג במו ידיהם עבריינים? אם אכן אירע ההרג הזה, מדוע לא השפיע על מנין בני ישראל במפקד שבפרשה הבאה, פרשת פנחס? פלא הוא, שמניינם לא פחת משמעותית מן המפקד שבתחילת ספר במדבר והם נותרו כששים רבוא, ועוד תהיות. לכן פירש הרמב"ן שההרג הזה לא התרחש כלל. לדבריו, המספר שמופיע בירושלמי בסנהדרין ושאותו מביא גם רש"י, אינו מספרם של הרוגים בפועל, אלא של מה שהיה אמור לקרות לו הצו של משה היה מתבצע כלשונו.

הרמב"ן מדייק, שבתורה לא מסופר שהשופטים עשו את דבר משה והרגו איש אנשיו. לפיכך צריך לומר, שהירושלמי, ורש"י בעקבותיו, סופרים את מי שהיה אמור להיהרג אילו אכן השופטים היו מקיימים את דבר משה והורגים "איש אנשיו" – כל אחד שניים. אבל בפועל סדר האירועים היה שונה, וכך יש לפרש את סדר הדברים:

ג: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל – חרון אף ה' בישראל גרם לפריצת המגפה.

ד-ה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: - הקב"ה הסביר למשה שכדי לעצור את המגפה עליו לגייס את השופטים על מנת שיעשו דין בחוטאים, ובכך ישוב חרון אף ה' והמגפה תיעצר.

ו: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. בטרם החלו השופטים במלאכתם, הופיע זמרי בן סלוא עם המדיינית לפני כל העם, וכפי שמבואר במדרש, התעמת עם משה רבנו ואף ניסה למנוע באופן הפגנתי את ביצוע גזר הדין של משה.

ז - ח: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

כשראה פנחס את זמרי, מיהר לקנא לה' ולהרוג את זמרי ואת המדיינית. למעשה, הוא החל לבצע את הצו של משה לשופטים "הרגו איש אנשיו". ברגע שמעשה הקנאות נעשה לעיני כל, פנחס השיב את חמתו של ה' והמגפה נעצרה. בעקבות זאת מופיע פסוק החתימה:

ט: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף:

הוי אומר: עשרים וארבעה אלף המתים במגפה הם כשביעית ממספר ההרוגים שהיו אמורים להיקטל בידי השופטים אילו היתה יוצאת לפועל ההוראה הראשונה או אילו היתה המגפה נמשכת. נמצא, שמספר המתים במגפה, הנזכר בחתימת הפרשה, משלים את הפסוק הקודם המציין שבזכות מעשהו של פנחס נעצרה המגפה. הפסוק החותם מודיענו שבזכות קנאותו של פנחס היה מספר המתים מועט יחסית למה שהיה צפוי מראש. יש בכך ברכה וסיום חיובי לפרשה, שהיתה עלולה להסתיים באסון גדול שבעתיים.

העיסוק בברכת השלום לה זכה פנחס בעקבות מעשה הקנאות הוא ענין העומד לעצמו, שאינו קשור ישירות לפרשת בלק, לברכה ולקללה של עם ישראל, ולכן הופרד מפרשתנו והוצב כנושא עצמאי בפתיחת הפרשה הבאה.

הערבוב של קללת החטא ועונשו עם ברכת המאבק בחוטאים ועצירת העונש, הולמים את כלל עניינה של פרשת בלק, מפני שהפרשה כולה אינה פרשת ברכה מזוקקת, אלא תערובת סבוכה של קללה וברכה הכרוכות זו בזו. תחילתה של הפרשה בהזמנתו של בלעם על ידי בלק לבוא לקלל את ישראל. לאורך כל הפרשה מנהלים השניים מאמץ משותף להגיע לקללה, אלא שהקדוש-ברוך-הוא מונע זאת מהם. בכל זאת, חז"ל אמרו שמברכותיו של אותו רשע אפשר לזהות גם מה ביקש לקלל. בסופו של דבר עלה בידו גם להציע את העצה המרושעת ולהכשיל את עם ישראל בעוון עריות ועבודה זרה.

בלעם הבין שכל עוד עם ישראל שומר על טהרתו, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב", אין שום דרך לפגוע בו, אבל הוא ידע גם מה הדרך שבה ניתן לפגוע בהם – על ידי פיתוּיָם לחטוא. במובן זה, פרשת בלקמהדהדת את המסר שמופיע בפרשיות הברכה והקללה בספר ויקרא ובספר דברים, או את הקריאה היומיומית של "והיה אם שמוע". אי אפשר לסמוך על הברכות כהבטחה בלתי מותנית, לא על ברכת בלעם ולא, להבדיל, על ברכת ה'. כיון שישנה תלות בין מצבו הרוחני של עם ישראל לבין הברכה, אזי לעולם לצד הברכה של "והיה אם שמוע", קיימת גם הסכנה של מה שעלול לקרות "ואם לא תשמעו לי".

כשם שפרשות הקללה והתוכחה בספר ויקרא ובספר דברים מסתיימות בהבטחה שהקב"ה לא יכלה את עם ישראל ובסופו של דבר צפויה תשובה וגאולה, כך גם פרשת בלק מסתיימת בדבר טוב: גורלו של עם ישראל לא מסור בידיהם של גויים, קוסמים ומכשפים או כל גורם אחר, שיכולים להמיט עליהם קללה או להביא להם ברכה. גורלו של עם ישראל מסור בידיו ותלוי במעשיו.

העובדה שמה שהציל בסופו של דבר את עם ישראל מקללת בלעם אינו הפיכתה לברכה על ידי ה', אלא דווקא המעשה ההירואי של פנחס, היא החתימה החיובית והמשמעותית ביותר של הפרשה כולה.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג