כמעט כל משרת במשרה בכירה בשירות הציבורי שיישאל על כך, יציין את הכנסים והאירועים הרשמיים שאליהם הוא מחויב בתור המטלה המעייפת ביותר בתפקיד. שעות ארוכות של שהייה בחליפה ועניבה או בשמלת ערב ועקבים, שאליהן מצטרפים רעב מחמת הנימוס והרצאה אחר הרצאה שניתכות על אוזניים שערלו משמוע.
כל אלה מנת חלקו של כל משרת ציבור, אך המוזמנים לאירוע הפרידה מעורך הדין רז נזרי, שפרש ביום שני השבוע מתפקידו כמשנה ליועצת המשפטית לממשלה, זכו נוסף על כך גם למנה גדושה של מבוכה ורצון להיבלע באדמה תחתיהם. לאור העובדה שהאירוע התקיים באתר מנהרות הכותל הגדוש חפירות לעייפה, משאלת לב זו לא הייתה דבר רחוק.
מנאייכ בגרסת המציאות
הקרע בין שר המשפטים והיועצת המשפטית לממשלה ובין רז נזרי אינו מן הסודות השמורים בצלאח א־דין. מהרגע שבו סימן שר המשפטים את בהרב־מיארה כמועמדת המועדפת עליו ודחף בכל דרך לכך שתיבחר לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה - החלה המתיחות במשרד המשפטים לבעבע. ככל שנחשפה הדרך שבה נעשו הדברים – מסמכי המלצה כמעט מפוברקים, חוסר בניסיון רלוונטי של המועמדת והתנהלות מעוררת תמיהה של ועדת האיתור – המתח רק גבר. כאשר הודיעה הוועדה על בחירתה של בהרב־מיארה והמינוי אושר בממשלה, המתח הבשיל לכדי פיצוץ. את המסרים הביקורתיים העביר נזרי במדיה החברתית דרך אחותו, והוא עצמו הודיע על פרישה מוקדמת מתפקידו בשירות המדינה.
ביום שני השבוע הם נאלצו לשבת זה מול זה בחיוכים מאולצים וקרירות מנומסת. סער ובהרב־מיארה כמובן עלו ובירכו, כפי שמחייב הפרוטוקול באירועים מעין אלה, אך כל היושבים חשו היטב במבוכה. נזרי, לעומתם, פחות דפק חשבון. יממה לפני צאתו לחופשי משירות המדינה, חרצובות לשונו השתחררו קמעה מהעניבה הרשמית והחונקת. "ברצוני להודות לשר המשפטים על העבודה המשותפת", פתח בעוקצנות את פרק התודות בנאומו, "ואם יורשה לי אוסיף, בחיוך ובהומור אני מדגיש, גם תודה לשר שהביאני עד הלום. לפחות בשם אשתי וחלק מילדיי זו תודה משמעותית".
אבל לא רק עקיצות וזוטות היו שם, אלא גם דברי ביקורת על המערכת שממנה הוא פורש, שלשמוע אותם מבכיר שישב שנים בלב ליבה של המערכת זה דבר נדיר. נזרי סיפר, בעילום השמות, על התכתבות בקבוצת ווטסאפ פנימית של בכירי משרד המשפטים. שם, כנראה כסוג של עקיצה על הביקורתיות שלו לעיתים על המערכת שבה הוא עצמו עובד, שאל אותו אחד החברים בקבוצה האם גם הוא חלק מ"כנופיית שלטון החוק". נזרי ביקש להראות בכך את הלעג והבוז שרוחשים בכירי משרד היועץ המשפטי לממשלה לביקורת שמופנית לכיוונם לא פעם בתקשורת ובציבוריות הימנית, לעיתים קרובות גם בטור הזה.
וכאן הייתה לנזרי תפנית מעניינת, אם כי לא לגמרי מפתיעה למי שעקב אחריו מקרוב במשך השנים. "הרשו לי כמה מילים מורכבות ולא אוטומטיות בנושא הזה", הזהיר מראש את ציבור שומעיו אניני הטעם. "22 שנים אני שותף מרכזי להחלטות המשמעותיות שהתקבלו במוסד הזה... אני מאמין במקצועיותם ובטוהר כפיהם של האנשים מתוך היכרות קרובה... ואולם, אחטא לאמת ולמצפוני אם אעצור כאן. אכן, הדימוי שלנו בחוץ שלילי ובעייתי ולא משקף את המציאות. אך בה בעת, גם הדימוי שלנו בעיני עצמנו טוב מדי, ולא משקף את המציאות לכיוון השני".
בשלב הזה הפליג נזרי לעונה השנייה של הסדרה 'מנאייכ', שמשודרת בימים אלה ב'כאן 11'. לטובת אלה שטרם צפו או שנמנעים מצפייה כגון זו, נספר כי מדובר בסדרה עלילתית שעוסקת בהתנהלות רשויות אכיפת החוק וזכתה לתהודה רבה. במהלך העלילה פוגש הצופה בשיתוף פעולה של גורמים במשטרה עם משפחות פשע, שהטיוח שלו הולך ומטפס עד צמרת המשטרה ולאחר מכן גם לצמרת הפרקליטות ואפילו אל השר לביטחון הפנים. נזרי מספר כי כשבניו שאלו אותו, בעקבות הצפייה בסדרה, בנוגע להיתכנות של עלילה כזו במציאות, הדבר גרם גם לו לצפות בה.
"הייתי צריך להסביר להם מדוע השחיתות המערכתית, באופן שמתוארת שם, מופרכת ובלתי אפשרית", הוא המשיך עם אבחנה מעניינת, "אך גם אמרתי להם שאם למערכת לא היה כל כך קשה להודות בטעויות, לא היה כל כך קל להאשים אותנו בשחיתויות". ברוח זו הוא המשיך וביקר את ציפוף השורות וקריאות "קץ הדמוקרטיה" שנשמעות בכל עת שמוטחת ביקורת ברשויות אכיפת החוק. קריאתו לשינוי ברורה: "נכון וראוי שנקבל באופן אמיתי יותר ביקורת, נדע להודות בה פומבית, גם בזמן אמת, גם אם זה לא נעים, נתקן בפועל את הדרוש תיקון, נשנה את הדרוש שינוי ונעצים את מנגנוני הביקורת הקיימים".
נזרי לא הסתפק באמירות כלליות, והצביע על כשלים שהייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות לוקים בהם לא פעם. אמירות נדירות ומרעננות, יש לציין. "ייתכן כי לעיתים בכובענו התביעתי איננו נותנים מספיק את הדעת למורכבויות ולעינויי דין", אמר, "ולעיתים בכובענו הייעוצי איננו מקפידים תמיד על הקו החמקמק בין תפקיד היועצים המשפטיים ובין תפקיד קובעי המדיניות".
אכן, נאומו האחרון של נזרי מעורר תקווה. לולא היה פורש עתה, אולי היה כדאי לשכנע אותו להשתלב במערכת במשך 22 שנים ולטפס עד לדרגת המשנה הבכיר ביותר ליועץ המשפטי לממשלה. ובנימה רצינית יותר, השיבוץ של הדברים הללו בנאום פרישה, אחרי סיכול ממוקד בדרך לתפקיד הבכיר בראש המערכת, מדבר בעד עצמו. מסתבר שהשמעת גישה ביקורתית מפורשת בתוך משרד המשפטים יכולה להיעשות אחרי שנפלטת החוצה, או כאשר אתה עוד בפנים ובכך סללת לעצמך את דרכך החוצה. ואם מקרה נזרי לא שכנע אתכם, תוכלו להרים טלפון לסגן ראש מח"ש לשעבר משה סעדה או לידידו הבכיר לשעבר במחלקה דובי שרצר, והם כבר יסבירו לכם. או שתצפו ב'מנאייכ', כמו נזרי.
מה קודם לאיסור לשון הרע
דרכן של סערות תקשורתיות היא שהטיעונים בוויכוח סביבן אינם מצליחים לצוף מעל רמת מי האפסיים. חשיבה מעמיקה, שיקול דעת והס מלהזכיר – מחקר – אינם מוצאים את מקומם בעולם שבו יש צורך לגבש דעה ולהגיב לאירוע שזה עתה התרחש בתוך מספר דקות. כמה טוב לדעת שיש כאלה המשקיעים זמן ותשומת לב בנושאים כאלה גם אחרי שאנחנו שכחנו מהם מזמן, והם עשו את העבודה כראוי. המאמר שפרסם הרב יאיר פרנק, רב היישוב עמיחי (לשעבר עמונה), בכרך האחרון של כתב העת 'תחומין', עונה בדיוק להגדרה הזאת.
כולנו זוכרים את סערת חיים ולדר שגעשה בחורף האחרון. עדויות רבות של נשים ונערות שהוטרדו על ידו מינית הציפו את כלי התקשורת, והתדהמה על חשיפת סודותיו האפלים של המחנך והסופר הנערץ הכתה בציבור הדתי והחרדי. בית דין שהוביל הרב שמואל אליהו שמע עדויות של נשים נפגעות ולדר, ולאחר שמושא העדויות סירב להתייצב בעצמו החליט בית הדין לפרסם את העדויות ולהתריע מפניו. הסוף הטרגי היה התאבדותו של ולדר זמן קצר לאחר מכן.
לצד הקולות המזועזעים קמו גם קולות זועמים. שאלות רבות צפו, ואלו בהחלט שאלות טובות שדורשות עיון: מי התיר לרב אליהו לחרוץ את דינו של ולדר? מה כוחו של בית דין הדן מטעם עצמו? האם הליך שאינו עומד בכללים הנדרשים מבית דין בהלכה יכול לדון בדיני נפשות שכאלה? על השאלות האלה בא לענות המאמר שפרסם הרב פרנק.
המאמר פותח באמירה פשוטה ומקדימה: לכתחילה הליך פלילי נגד אדם במדינת ישראל צריך להתנהל במשטרה. הדיון כאן מתעורר בגלל האופי השונה של עבירות מין, ובמיוחד בציבור הדתי. עבירות מסוג זה נעשות בדרך כלל בסתר, הן גוררות איתן קשר סבוך של שתיקה, והפרוצדורה המשטרתית היא לא מזמינה עבור מתלוננות, בלשון המעטה. מהסיבה הזאת, קובע הרב פרנק, מתעורר צורך חיוני בהקמת מערך שייתן מענה למקרים שלא יתבררו בשלב ראשון במערכת אכיפת החוק.
מכאן הוא ניגש לבסס את ההיתר, או ליתר דיוק את החובה, לדון ולברר תלונות בנוגע לתקיפות מיניות. זה נעשה בשלושה רבדים. הרובד הראשון שהוא מבסס הוא המעמד של בית דין כמו זה של הרב שמואל אליהו כבית דין העומד בגדרי ההלכה. הוא מראה כיצד התירו חז"ל במקרים מסוימים לקבל עדים שלא בפני הנילון מטעמי שמירה על שלומם, וכן הסמכות שעומדת לבית הדין לדון מפני סוגיות ציבוריות שמתעוררות ודורשות טיפול.
אך הוא לא נשאר ברובד הזה, בין השאר משום שעוד יש בו פינות הלכתיות שאינן סגורות במאה אחוז. את עיקר הביסוס ההלכתי הוא מוצא בשני הרבדים הבאים. הרובד השני מתבסס על התקנה התלמודית "מלקין על לא טובה השמועה". פירוש הדבר, שלבית דין יש סמכות להטיל סנקציות על אדם שנדבקו בשמו שמועות עקשניות על שחיתות בתחום המיני. בגמרא מדובר אפילו על עבירות בתחום העריות שנעשו בהסכמה, כל שכן במקרה דנן, שיש בו נפגע חסר אונים.
ההגדרה של שמועה כזאת חייבת להיות זהירה מאוד. ההלכה חוששת ממצב של תלייה בכיכר העיר ללא הצדקה, רק לשם הנראות הטובה. מתוך דברי הפוסקים, ובהם רמב"ם ורש"י, מגדיר הרב פרנק שמועה המצדיקה טיפול בית דיני ככזו שנשמעת ממקורות רבים, משקפת יותר ממקרה אחד שבו חוזר דפוס ההתנהגות, ושאנחנו יודעים שהאדם שעליו נפוצה השמועה אינו סובל מאויבים שעלולים להנדס שמועה כזאת בזדון. רק בהתקיים כל התנאים יש רשות לבית דין לנקוט אמצעים כלפי האדם שבו דבקו השמועות, גם בלי שנשלמו התנאים הקלאסיים להרשעת אדם בדין תורה.
אך הרובד השלישי הוא הרלוונטי ביותר, ועליו מבסס הרב פרנק את עיקר טענתו. התרעה מפני טורפים מיניים והצלת הציבור מן הסכנה אינן דורשות תנאים של בית דין, הוא מוכיח, אלא שייכות להלכות לשון הרע הנוגעות לכל אדם. בהקשר הזה הוא מביא ציטוט של רבי ישראל איסרלן, אחד הפוסקים המשפיעים ביותר בעולם ההלכה האשכנזי ומחבר שו"ת תרומת הדשן, שמחדד את ההבחנה הזאת בצורה מאלפת.
"ראיתי להזכיר פה", הוא כותב לפני למעלה מחמש מאות שנה, "על דבר אשר כל ספרי מוסר הרעישו העולם על עוון לשון הרע, ואנוכי מרעיש העולם להיפוך על עוון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו". לפי בעל תרומת הדשן, המבט צריך להיות הפוך: עד שאתה מדקדק בדיני לשון הרע, דקדק בדיני הצלת עשוק מיד עושקו. כמה פשוט, וכמה יהודי.
את האמירה הכללית הזאת יוצק הרב פרנק לתוך תבנית של זהירות מתבקשת, תוך שהוא נסמך על פסקי החפץ חיים בהלכות לשון הרע: הפצת שמו של פוגע מיני תיעשה רק בהתאם להגדרת השמועה הרעה שהסברנו קודם, ולשם הדקדוק וכובד האחריות הציבורית, מומלץ מאוד שמקרים כאלה יתבררו על ידי דיינים שמורגלים במלאכה הסבוכה של דליית האמת מתוך השקר. ובתפילה שבה סיים הוא את מאמרו נסיים גם אנו: "יהי רצון שנזכה לבער הקוצים מכרם בית ישראל ולהוציא מקרבנו את הרעות החולות הללו".
לתגובות: [email protected]
***