ייאוש כבד אוחז בעם. תקרית המרגלים הובילה לעונש קולקטיבי קשה. המעפילים שרצו לנסוע הלאה למרות איסור ה׳, ועתה חטאן של בנות מדיין; מגיפות משתוללות וגופות המתים נערמות. הייאוש גובר, צרות בצרורות. מפלס החשק לעלייה לארץ ישראל בשפל חסר תקדים.
ברגעי המשבר הקשים הללו, אנו עדים לזיק של תקווה בזכות חמש נשים חזקות שרוקמות יחדיו מהלך פמיניסטי, כשחמש בנות צלופחד דורשות את נחלת אביהן שמגיעה להן לדידן. אז מה אם הן בנות ולכן אינן זכאות בנחלה, ובכלל מדוע הן צריכות לשלם על חטאי אביהן בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנות תקהנה"?
ומה על הנשים הנותרות בשאר השבטים? האם מילאו פיהן מים? בנות צלופחד מייסדות תנועה חשובה להעצמת נשים; לא בגלל הנחלה ופיסת האדמה, אלא בגלל ערכים ואידיאלים שבאים לידי ביטוי בזיקה ואהבה חזקים לארץ ושאיפה לתקן את אווירת הנכאים הייאוש שפשו בקרב הגברים.
בפרשה הקודמת צוינו הפרמטרים והקריטריונים לחלוקת הארץ לשבטים והנחלות שיעברו מדור לדור. בנות צלופחד מצדן חושש כי לא יוכלו לממש את אהבת הארץ. זה לא רק עצם הבקשה, אלא שאלת העיתוי. בעת שישראל מתאוננים באומרם: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", דווקא הן שמתעקשות לקבל נחלה בארץ, דווקא כשהתחילה תנועת מחאה שמבקשת לחזור מצרימה, כשהעם מאבד תקווה מהאפשרות שאי פעם ייצא מן המדבר ויגיעו אל הנחלה בארץ ישראל, בנות צלופחד עומדות בפרץ ומתקדמות בתנועה הפוכה. באיבו של מצב זה שהוא כה רחוק מבקשת זכויות על הקרקע, הן באות למשה ודורשות קושאן על נחלתן. הן מייסדות תנועה שמהווה רוח נגדית לאווירה התבוסתנית שפושה בעם ומבקשות בקשה שנתפשת כחריגה שאינה מתאימה לרוחות הזמן והמקום. לכאורה הפגנה מעוטת משתתפות מול מנהל מקרקעי ישראל שמפיחה רוח של תקווה בעם. התנועה הנשית הנרקמת לא מתגבשת מהיום, אלא יסודותיה הוצקו כבר בתקופתה של מרים, כאשר הפיחה תקווה מחודשת ביכולת להשתחרר מכבלי השעבוד המצריים ועוררה את אביה לצד גברים נוספים שלצידו לחזור לנשותיהם ולהתחיל להקים עם, ובהמשך גם בזכות אותן נשים צדקניות שאחזו בבעליהן המשועבדים לעבודת פרך וביקשו מהם לשחרר את משקולות התודעה המשעבדות ולהיפתח למחשבות חיוביות ולשאוף לגאולה. גם לאחר מכן שלא חטאו בחטא העגל, והחשוב מכל: לא חטאו בחטא המרגלים, ובזכות אמונתן לא מצאו את מותן במדבר וזכו להיכנס לארץ ישראל.
לא חידוש הלכות הירושה על ידן הייתה גדלותן האמיתית, שכן את תיקונים אלה יכל משה לחדש לבד, כמו כל התורה כולה, אלא גדולת הרוח שלהן באה לידי ביטוי ביכולת להיאבק ברוח השלילית שאחזה בעם, ולכן דרישתן טובה מאלף נאומים חוצבי להבות של מנהיג, ואפילו הוא משה. "ויאמר ה׳ למשה: כן בנות צלופחד דוברות"- בנות צלופחד פועלות בתושייה ועושות את המעשה הנכון ובדיוק בזמן הנכון.
אבל כיצד יודעים שהן באמת אוהבות ארץ ישראל? אולי הן בסה"כ מבקשות חלוקה צודקת בנחלות, על מנת לשנות את המצב ולאפשר לנשים ללא בעל או אב לרשת נחלה? התשובה רמוזה בתיאור התורה לגבי ייחוסן של הנשים: "למשפחות מנשה בן יוסף". מדוע הוזכר שבטן ולמה עד יוסף? זהו אותו יוסף שציווה שיעלו את עצמותיו לארץ ושלא יישארו טמונים באדמת מצרים. הן דרשו אחוזה "בין אחי אבינו" - באיזה חלק? האם בין חצי שבט המנשה יחד עם ראובן וגד בעבר הירדן?! לא, אלא לקבל נחלה: "בין אחי אבינו". הן רוצות נחלה באזור שטרם נכבש, בקרב מחציתו השנייה של השבט בחלקה המערבי של הארץ; זוהי ארץ ישראל האותנטית, לפני סיפוח עבר הירדן על ידי שניים וחצי השבטים, וזו הארץ שהן בטוחות שתיכבש, בניגוד לדור המדבר שאמר: "למה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזו לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז". בנות צלופחד זכאיות לרשת גם בראוי להיכבש ולא רק במה שנכבש, ובשביל החידוש הזה משה שואל את ה׳. שוב ראינו כיצד הנשים בחכמתן הייחודית הובילו תנועה מכוננת בעם שהשפיעה רבות.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה