הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

חלקה השני של פרשת פנחס עוסק במצוות המועדים, ומחדש, בתוספת לפרשת המועדים שבפרשת אמור בחומש ויקרא, בעיקר את חובת הקרבת המוספים.

הפסוק המופיע בסיומה של פרשת המועדות, בתווך בינה לבין התחלת פרשת מטות הוא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

חכמים תמהו, אם פסוק זה מסיים את פרשת המועדות, הפסוק נראה מיותר: מדוע צריך לומר שמשה מסר את מצות המועדים לעם ישראל, יותר מפרשיות מצוות אחרות שבתורה? אם הוא מסיים חטיבה גדולה יותר של מצוות וסיפורים בספר במדבר, במדבר או אולי אפילו של התורה כולה – מדוע נקבע דווקא כאן, הלא יש פרשיות מצוות נוספות בספר במדבר, ובראשן הפרשה הבאה: פרשת הנדרים שבתחילת פרשת מטות.

נציע פתרון לתמיהה זו בעקבות פירושיהם של הרמב"ן והנצי"ב ב"העמק דבר", לפרשתנו.

כדי למצוא פשר לתאור חריגותו של הפסוק הזה, יש לתת את הדעת לחריגותה של פרשת המועדים כולה.

מצוות המועדים פורטו כבר בספר ויקרא. החידוש המשמעותי בפרשתנו הוא תאור החיוב בקרבנות המוספים, וכהקדמה לכך, גם איזכור חובת התמידים שבכל יום. לכאורה, מקומה של פרשתנו בספר ויקרא, שהרי המוספים קרבנות הם, והם שייכים לסדר העבודה במקדש, לעבודת הכהנים.

אחד ההסברים לכך שפרשת המועדים נקבעה רק בספר במדבר הוא שבמדבר לא קרבו מוספי המועדים ולכן הם מופיעים בסוף ספר במדבר, בין פרקי ההכנה לקראת הכניסה לארץ. אולם היא הנותנת, מדוע באמת לא קרבו מוספים במדבר ומדוע הם שונים משאר הקרבנות?

נראה לפרש כך: ספר ויקרא הוא ספר הקדושה והקרבנות המוזכרים בו מזוהים עם עבודת המקדש והכהונה. לעומת זאת, ספר במדבר הוא ספר מחנה ישראל, בתחילתו מתואר מפקד בני ישראל, מבנה המחנות וסדר המסע. במהלך הספר מופיעות מצוות אחדות וגם סיפורי מעשים הכרוכים כולם בסדר הנהגת העם. פרשות אחדות עוסקות באתגרים שהופיע לפתחם של משה ואהרן וחייבו אותם לעסוק בנושא הקרוי בימינו "משילות". דהיינו, יציבות ההנהגה והתקבלותה על ידי העם. לנושא מרכזי זה מתקשרות פרשות המתאוננים והמתאוים, פרשת מינוי הזקנים, פרשת תלונתם של מרים ואהרן על אשת משה, פרשת המרגלים והמעפילים, פרשת המקושש בשבת, פרשת קרח ועדתו, פרשת מינוי יהושע ועוד ועוד. גם פרשיות המצוות של הספר הפזורות בין חלקיו הסיפוריים, מוקדשות לנושאים שיש להם משמעות להנהגת הציבור וסדריו, כדוגמת פרשיות נזיר וסוטה – שני סוגי יחידים החורגים מן הסדר החברתי – לטוב ולמוטב. פרשת זכויות שבט לוי וחובותיו – הסמוכה למרידת קרח ועדתו מקבעת את הדרישה להתייחס באופן מיוחד לבני שבט לוי, אף על פי שכל העדה כולם קדושים, כדברי קרח, ועוד.

על הרקע הזה יש לומר, שפרשת המוספים שייכת במהותה לספר במדבר, באשר אין עניינה לכונן את קדושת המועדים, אלא היא מגדירה את המועדים, במיוחד את סדר התמידין והמוספין, כחלק מן המבנה הארגוני של מחנה ישראל.

המועדים מעצבים את סדר החיים של האדם והעם בישראל. בדור המדבר, היה כל עם ישראל מכונס במדבר מסביב לאהל מועד, ואת סדר החיים וקצבם קבע הענן. בהעלותו נסעו, בנוחו – חנו במקום אחד. גם אם חנו במקום אחד זמן רב, כפי שמשתמע מסדר המסעות בפרשות חוקת ומסעי, עדיין, התודעה התמידית של העם היתה תודעה של דריכות לצו האלקי, לנסוע ולחנות.

כאשר נכנסו בני ישראל לארץ והתיישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לא היה עוד בחייהם ענן ה' שעל פיו יחנו ועל פיו יסעו. התוצאה הישירה של המציאות הזאת היא התרחקות ונתק מן התודעה המיידית של השגחת ה'. המועדים, בארץ ישראל, הם מעין תחליף לענן. דוגמה מובהקת לכך הם הרגלים, שמאלצים את עם ישראל לצאת מן המנוחה ולנסוע – לירושלים – לקיים מצוות עליה לרגל.

התמידים והמוספים יוצרים את סדר היום, הלו"ז, של עם ישראל. בכל יום מהווה קרבן התמיד אירוע המפר את שגרת החולין וטוען את ימי החול במשמעות נוספת. האחד בבוקר, בתחילת היום, והשני בין הערביים, לקראת סוף היום. על כך מוסיפים המועדים דרגה גבוהה יותר של התקדשות ותשומת לב לנוכחות הממד הא-להי בחיינו. הם שוברים את השגרה ונותנים ערך מוסף שמעבר לחיי היום יום. לא בכדי, תרועת החצוצרות משמשת גם לשם מסע המחנות וגם כליווי לקרבנות המועדים (במדבר י, ח-י). תרועת החצוצרה מסמנת את החריגה מסדר החיים הרגיל והטבעי לשם אירוע ייחודי וחגיגי. שגרת החיים במחנה שבמדבר הופרה כאשר ענן ה' סימן את הצורך להענות לצו הא-להי ולצאת שוב לדרך, ואילו שגרת החיים של היום יום בשנת חיים של האדם ושל האומה מופרת לטובת חגיגת המועדים.

לפיכך נבדלת מהותית חתימת פרשת המועדות בספר במדבר מזו שבספר ויקרא. בסוף פרשת המועדים בחומש ויקרא מופיע הפסוק: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ויקרא כג מד) ואילו בסוף הפרשה בספר במדבר מופיע הפסוק בו פתחנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

החתימה בויקרא מציינת שמשה לימד את פרשת המועדות לבני ישראל, ואילו החתימה שבבמדבר היא כללית יותר, ומתייחסת לכל המצוות. מסתבר כדברי האומרים שיש בפסוק זה חתימה כללית וחגיגית לספר. חתימת פרק החיים של משה רבנו, חתימת התקופה שלו כמנהיג האומה ומוסר התורה, והכנה לקראת העברת ההנהגה לחכמים שיבואו אחריו. לכן, מייד בפסוק הבא, בראש פרשת מטות, משה רבנו כבר לא מצווה ישירות את העם, אלא מטיל על ראשי המטות את האחריות להנחלת מצוות הנדרים לעם ולדאגה לקיומן.

חתימה זו אינה מנותקת לגמרי מפרשת המועדים שבסופה היא באה. מכיון שפרשה זו עצמה, כפי שהסברנו לעיל, היא פרשה של מעבר מהנהגת ה' בימי משה ובדור המדבר, להנהגה של ימי ארץ ישראל. במדבר, סדרי החיים של עם ישראל נקבעו על ידי ה', באמצעות הענן, ואילו בארץ ישראל הקשר הישיר עם ה', מן הסוג שנהג במדבר, אינו קיים עוד, והחלופה המוצעת לו טמונה בפרשת המועדות, המציעה סדר יום אחר, המצביע על הקשר ההדוק בין עם ישראל לקב"ה, שלא פסק גם עם סיום תפקידו של הענן.

ארגון לוח השנה היהודי סביב למועדים אינו מתמצה במצוות החגים בלבד. לכל מועד קודמת תקופת הכנה, מעשית: מהכנת קמח שמור לפסח ועד בנית סוכה לסוכות. ועיונית: חובה ללמוד את הלכות המועדים והרגלים חודש או לפחות שבועיים קודם החג. גם בימינושבהם בטלו הקרבנות, מבטאת תפילת מוסף של שבת ויום טוב את מעלתם המיוחדת של המועדים באפשרות להתקרבות לה' ולהנות מזיו שכינתו.

הקריאה של משה אל בני ישראל אליה מרמז הפסוק החותם את הפרשה היא כדלקמן: היו דרוכים וקשובים לקריאה הא-להית לחרוג ולהתעלות מעל לסדר היום היומיומי ולפנות עשיה וחשיבה לטובת העולם שמעבר לשגרת החולין, החגים והמועדים הם גורם מרכזיבקריאה הזאת. בכללותה היא מניעה את כלל ההנהגה של משה רבנו בדור המדבר, והיא אמורה להניע את החיים הישראליים המלאים של יהודי בארץ ישראל ובעולם כולו. גם כאשר אי אפשר למלא את הייעוד של הקרבת קרבנות המוספים במקדש, אפשר לקיים זאת באמצעות התפילה ותוספת הלימוד הייחודית לכל חג ואירוע בחיי ישראל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג