הרב שאול עבדיאל
הרב שאול עבדיאל צילום: יחיאל ברג

כולנו מכירים את הסיפור הנוראי על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים (מסכת גיטין דף נה עמוד ב עד נו עמוד א)

אבל מעטים שאלו את עצמם מה בדיוק קרה שם והאם באמת הפגיעה (הלא נעימה) בבר קמצא החריבה את ביתינו ושרפה את היכלינו, או שמא משהו אחר?

בנוסף, לא מובן מה קשור קמצא לסיפור (הרי הוא כלל לא היה באירוע), מדוע שמו של בעל הסעודה הפוגע לא מוזכר? מה זה בכלל השם המוזר הזה - קמצא? והאם בגלל שנפגע יהודי בפרסיה, החליט הקב"ה לסיים את הסיפור אחת ולתמיד?

בסיפור הידוע, הוזמן בטעות בר קמצא לחתונה במקום קמצא, וסולק בבושת פנים.
לא הפגיעה בבר קמצא היא הנקודה אלא מה שקרה שם לאחר מכן.

כמו ששאר המקרים שבגללם חרבו ביתר והר המלך, לא הדמויות חשובות אלא מה שקרה לאחר מכן, הדמויות הם רק שם הסיפור, בדיוק כמו שכותרת המאמר הזה היא לא בהכרח המאמר עצמו.

כך כותבת שם הגמרא: "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד): אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא (הר המלך), אשקא דריספק (דופן של עגלה) חרוב ביתר".

שלושת המקרים הם שלוש כותרות, למקרים מהותיים שגרמו לחורבן.
לא התרנגולת אשמה בחורבן הר המלך, אלא תושבי המקום שפתחו במלחמה עם הרומאים בעקבות פגיעה בתרנגולת המסמלת את הברכה לחתן ולכלה, כך גם לא הדופן של העגלה שנשברה אשמה בחורבן ביתר, אלא התגובה של אנשי ביתר לכריתת העץ המקודש ופתיחתם באש על גדוד רומאים.
וכך גם לא קמצא ובר קמצא אשמים בחורבן ירושלים, אלא המשך הפעולות שקרו לאחר מכן.
הם רק פתיחת הסיפור - הכותרת.

אז מה באמת קרה לאחר הסעודה הלא נעימה עם בר קמצא?
אולי פתיחת דברי הגמרא תעזור לנו להבין:
הגמרא פותחת בדברי רבי יוחנן, המצטט פסוק מספר משלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה", ועל כך מספר לנו רבי יוחנן את סיפור קמצא ובר קמצא (ואף של הר המלך וביתר)
מה הפירוש של הפסוק קשור לסיפור?

כך מסביר הרלב"ג: "הלא תראה כי הקשאת הלב החריבה בית המקדש הראשון והשני , וזה , שאם לא היה צדקיה מקשה לבו והיה משים צוארו תחת עול מלך בבל (ע"פ יר' כח , ב) , לא גלינו מארצנו אז (ראה מ"ב כד , כ; כה , א ואי'); וכן הענין בבית שני , לוּ היו נכנעין למלכות אחרת ונותנין צוארם תחת עולם".

אם כך, צריכים אנו לחפש בסיפור קמצא ובר קמצא איפה לא נכנענו למלכות אחרת, וכך להבין במה טעינו ובמה עלינו לתקן (שהרי "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" - ירושלמי יומא דף ה).
בהמשך הסיפור, מספרת לנו הגמרא (גיטין נו עמוד א), כיצד הלך בר קמצא, הלשין למלך הרומאי שהיהודים מורדים בו, ומוכיח זאת על ידי הבאת קורבן מהמלך לבית המקדש בירושלים, בו מטיל בר קמצא (במהלך הדרך) מום קטן המאפשר את הקרבת הקורבן על פי עיקר ההלכה בקורבן שמביא גוי, אך לא בקורבן המובא על ידי ישראל.
כאן מתחילה הסאגה האמיתית.

הגמרא מספרת על תנא מיוחד, שכמעט ולא מוזכר בגמרא או במשנה (מוזכר עוד פעם אחת בסיפור בתוספתא), ששמו: רבי זכריה בן אבקולס".

רבי זכריה, מכיר את בר קמצא, והיה עד לפגיעה בו באותה חתונה, ואף לא מחה בבעל הסעודה (מדרש איכה ד,ג).

כאשר מגיע בר קמצא עם קורבנו של מלך רומי, מתחיל בר קמצא דיאלוג עם חכמי ישראל.
בתחילה רצו חכמים להקריב את הקורבן שהביא בר קמצא, הרי לפי ההלכה מותר להקריבו, וגם חששו לפגוע במלך ולהרגיזו (שלום מלכות).

אולם רבי זכריה חשש לחשש רחוק, שמא ילמדו מזה שמותר להקריב בעלי מומין על המזבח, אומנם הקורבן שייך לגוי, אך המביאו להקרבה היה יהודי, וכך יחשבו בטעות הרואים את ההקרבה, שאם יהודי מביא קורבן עם מום, מותר להקריבו

אם כך, סברו חכמים להרוג את בר קמצא, וכך לא יוכל לחזור למלך ולספר לו שלא הקריב את קורבנו (ובכך בעצם להעלים ראיות ולהציל את המצב), רבי זכריה מיד מזדעק ואומר להם, שאם יהרגוהו ילמדו מכך דין לא נכון "בשולחן ערוך" ויחשבו שמי שמטיל מום בקודשים חייב מיתה (עצם הריגתו לא הפריעה לו).

על כך ממשיכה הגמרא ואומרת:
"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

לא קמצא אשם, וגם לא בר קמצא אשם (למרות שעשה מעשה חמור מאוד), ואף לא בעל הסעודה הפוגע אשם (למרות שאולי לא נהג כשורה, על אף שהעובדה שלא מחו בו חכמים אולי מראה שנהג כשורה, וחכמים ידעו שבר קמצא הוא רשע שמגיע לו ביזיון, והוכיח סופו על ראשיתו).

אלא רבי זכריה בן אבקולס הוא האשם.
במה אשם? בדקדקנות יתר (ענוותנותו).
חז"ל לא באים לספר לנו סיפורי אלף לילה ולילה, אלא מנסים ללמדינו מסר דרך הסיפור.

שם הסיפור: קמצא ובר קמצא

מסר הסיפור: צריך לראות ראייה כוללת ולא ראייה מקומצת (קמצא? פירוש המילה קמצא היא חגב), המחפשת איזה סעיף לא נכון יצא לנו בשולחן ערוך בגלל העשייה שלנו, אלא איזו החלטה תציל את עמינו ואת עצמינו. (הגמרא ממשיכה במסר הזה גם הלאה, בסיפור רבי יוחנן בן זכאי והחכמים הרואים ראייה כוללת ומחפשים לחתום על הסכם שלום, לעומת הבריונים שמעדיפים מלחמה "ושורפים את המועדון").
את המסר הזה מעביר לנו גם הנצי"ב בהקדמה (פתיחה) לספר בראשית על סיבת חורבן בית המקדש השני, וכך כותב: "דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחרבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה.

אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".

הנצי"ב מסביר מדוע נקרא ספר בראשית ספר הישר, ומדוע נקראו אבות האומה שלנו ישרים, מפני שיש הבדל בין צדיק לישר.

יתכן ורבי זכריה בן אבקולס היה צדיק, חסיד ותלמיד חכם גדול העמל בתורה, אולם הקב"ה דורש מאיתנו להיות ישרים, ולראות ראייה כוללת המצליחה להכיל שבעים פנים בתורה, ומצליחה להכריע לטובת עם ישראל מעל לדקדוק יתר בהלכה. כאלו צדיקים הקב"ה אוהב ורוצה. בפתחו של עוד מירוץ לבחירות לכנסת ישראל, זה המסר שעלינו לזכור, להיות ישרים עם עמינו, עצמינו ואלוקינו.

לא האומות מסביב הם אוייב שלנו, אלא הפלגנות והדקדקנות יתר על ההבדלים בנינו היא האוייב שלנו.
בואו נבנה בית יחדיו, את בית המקדש ואת הבית הלאומי של עם ישראל.

הרב שאול עבדיאל, איש חינוך, רב המלווה את החיילים החרדים מטעם עמותת נצח יהודה.