פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: באדיבות שאנן

"אז מה?! אז אמרתי! אבל לא התחייבתי לקיים". משפט זה שגור בדורנו שבעצם אומר: אפשר להגיד, להבטיח, אבל לא בהכרח חובה לקיים. פרשתנו מתחילה בציווי: "וידבר משה אל ראשי המטות לאמור....איש כי ידור נדר לה׳ או הישבע שבועה לאסור על נפשו. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

כאשר אדם מוציא מפיו נדר או שבועה וכלולה בפנים גם ם הבטחה, לא יחל דברו - לא יחלל דברו, אלא צריך לקיים- כל אשר יוציא מפיו הוא חייב לקיים! אין דבר כזה: "אמרתי אבל לא התכוונתי".

המעניין הוא, שהפניה היא: "אל ראשי המטות" - מדוע? הרי לאחר מכן כתוב: "איש כי ידור נדר לה'" – כלומר, פניה לכל אדם? פרשנים רבים התחבטו בשאלה ונתנו פירושים שונים. התנהגות הדור נותנת לנו הסבר פשוט: ראו הפוליטיקאים ואנשי השררה, פקידים, וכל בעל תפקיד, אף הזוטר שבהם – עד כמה הם רגילים להבטיח ולא לקיים. היינו חושבים שזה קורה רק לפני בחירות, אבל ממש לא, לצערנו זה קורה כל הזמן. זה הפך להיות חלק מהתרבות הפוליטית והאחרת - להבטיח ולא לקיים.

הבעיה היא שגם אנו כציבור הורגלנו לכך ומקבלים זאת בסלחנות ובשוויון נפש למרות שזה מקומם. אנו מבטיחים לילדינו ולא תמיד מקיימים, אנחנו מבטיחים לתלמידינו ולא תמיד עומדים בדיבורנו, ויתרה מכך: אנחנו לא מפסיקים להבטיח לעצמנו - ולא מקיימים. כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שנתפלל כראוי, שננהג כבוד לזולת, שנשמור על לשון נקיה ואפילו להבדיל, "ממחר דיאטה", "הערב חוזרים לרוץ" ולא עמדנו בכך.

תחילת פרשת מטות עוסקת בהלכות נדרים ושבועות. בשונה מכל המצוות, שם רצון הבורא קובע מה מותר ומה אסור, הרי שבנדר או שבועה - האדם הוא שקובע. הוא שמחליט לגזור על עצמו דבר-מה שהוא מותר בעיקרו. (כמו לנדור לא לשתות יין) הרי בזה הוא, בהבל פיו, מוסיף על עצמו איסורים וסייגים.

ובכל זאת מה איכפת לתורה אם אדם מקבל על עצמו איסורים נוספים על אלו שבתורה, מתוך מגמה "להתקדש" או "להתנזר"? חז"ל לא ראו זאת בעין טובה : "לא דייך מה שאסרה התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים? - זה לא משנה מה הוצאת מפיך, הוראת התורה היא: "לא יחל דברו". הכוונה: לא יבטל או לא יחלל. מוצא פיו של האדם הוא קודש והוא צריך לעמוד בדיבורו. למרות שזה נוגע לכל אדם הוא מצפה דווקא מראשי המטות, מאותם מנהיגים וראשי ציבור, וגם אנו מצפים מהם שיעמדו בדיבורם יותר מאשר כל אדם, כי הם מועדים יותר ליפול ולחזור בהם מהבטחותיהם ודיבורם. היום, נבחר ציבור שאכן מקיים הבטחותיו ועומד בדיבורו נחשב לחריג.

התורה תובעת ממנהיג ציבור לעמוד בדיבורו ואזי האדם הפשוט בחברה גם יפעל כך. חברה, שבה עמידה בהבטחות ובדיבור היא המלצה, במקרה הטוב - אין פלא שגם אזרחיה הפשוטים נדבקים ממחלה זו. הרי בארזים מצויה השלהבת אז כיצד יתנהגו אזובי הקיר?

בואו נשיב לחברה שלנו את האמון. הדבר הראשון במעלה הוא עמידה בדיבור. נפסיק לתרץ זאת בקלישאה הנבובה שחווינו ביתר שאת בשנה החולפת: "מה שרואים מכאן לא רואים משם.." כתירוץ של מנהיגים מדוע הם לא עומדים בדיבורם. אם נדע, מה שהתורה מצווה אותנו - שכאשר אנו מוציאים מפינו דבר מה אסור לבטלו או לחללו - נשוב לחברה בריאה, שבה מאמינים זה לזה ואז נתחיל גם להאמין בעצמנו.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה