ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן צילום: ערוץ 7

אחד מהמקצועות שהיה שנוא עלי ביותר בלימודי הרפואה היה מקצוע הסטטיסיקה. מה לי ולנתונים היבשים האלו? אבל היה לי ברור שזה קורס בסיסי בין אם אהיה חוקרת בפועל ובין אם ארצה לדעת לקרוא מחקרים כקלינאית.

מדע הרפואה מתבסס על מחקרים סטטיסטיים ועל חישובים מספריים... אנחנו מנסים לכמת טיפול רפואי על ידי מספרים. כך , למשל, כולנו חשופים דרך המדיה העממית לחישובי מדד הקורונה- אחוז המאומתים, אחוז החולים הקשים מחקרים מצביעים על כך שמערכת הבריאות הישראלית הינה הששית בטיבה בעולם. תוחלת החיים בישראל לגברים- הוא במקום השני בעולם, ולנשים –במקום החמישי.. למספרים יש אמירה. למספרים יש כוח.,

כשאנחנו אומרים את המילה 'אחוז', אנחנו מתכוונים בעצם לחלק שנתפס, שאוחזים בו, מתוך קבוצה גדולה ולא תמיד הכוונה היא דווקא אחד למאה. זהו אחד מן הביטויים שהתורה משתמשת בהם לצורך הגדרות חישוביות שונות. בהלכות רפואה קיימים מקרים רבים שבהם יש צורך בעריכת חישובים כדי להגדיר את המצב ההלכתי. כך למשל חולה מסוכן שמציעים לו לעבור ניתוח שיתכן שירפא אותו, אבל מצד שני יתכן שימות בגללו מהר יותר מאשר היה מת בלי טיפול – רשאי לעבור את הניתוח המסוכן כאשר הסיכון והסיכוי שקולים, ואף אם קיימת נטייה מסוימת לכיוון הסיכון. יש שאף התירו לחולה מסוכן שחי 'חיי שעה', היינו שקרוב לוודאי שימות ממחלתו בתוך שנים עשר חודש, לעבור טיפול רפואי שעשוי להצילו גם אם רוב הסיכויים שימות ממנו תוך זמן קצר, כי לדעתם אין חוששים לחיי שעה במקום שהסיכון נלקח לטובת החולה; אולם גם לדעתם יכול החולה להתנגד לניתוח. החולה חייב להסכים לו רק אם רוב הסיכויים שהניתוח יצליח ובעקבותיו- יינצלו חייו.

במה דברים אמורים? כאשר ברור שהניתוח חיוני, והשאלה הוא אם יש יותר סיכוי שיועיל מאשר יזיק; אולם אם קיים ספק בנחיצותו של הניתוח – אין לאדם להכניס את עצמו לסכנה מספק, ו'שב ואל תעשה' עדיף. יש אומרים שבעניין ההיתר לסכן את הנפש לצורך טיפול - ייסורים קשים שווים למיתה, גם כשאין בהם סכנת נפשות; ויש מתירים לסכן את הנפש רק בחולה שחי 'חיי שעה'.

אין ספק שהסטטיסטיקה היא אחד הכלים החשובים ביותר בידה של המערכת הרפואית כדי לקבוע מהו הטיפול הנכון במקרה זה או אחר. כיוון זה מתאים להדרכה של חז"ל שבדיני נפשות הולכים אחר הרוב, ומתאים גם לגישה המודרנית של 'רפואה מבוססת עובדות'-EVIDENCE BASED MEDICINE הסברה וההיגיון הרפואי מועילים ביותר כדי לקדם את הרפואה ואת הריפוי במיקרו ובמאקרו, אך המציאות העובדתית היא זו שאמורה להכריע מה טוב לעשות וממה יש להימנע.

לכן קיים 'חרם קדמונים' האוסר לנהוג על פי ההדרכות של חז"ל בענייני רפואה כשהן סותרות את הידוע היום, וההנחה היא שהן היו נכונות בזמנן אך 'נשתנו הטבעים'. מצד שני בדרך כלל לא מקילים בעניינים שבהם החמירו חז"ל משום פיקוח נפש גם כאשר לפי הידע הרפואי היום החשש אינו קיים. לכן למשל דוחים ברית מילה במצב של מחלה קלה של התינוק , כמו צהבת פיזיולוגית עם ערכי בילירובין גבוליים גם כאשר לדעת הרופאים אין שום סכנה בכך.

פעמים רבות אני נשאלת על הסיכון ללידת ילד בעל מום בגיל אימהי של ארבעים ומעלה. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על עלייה משמעותית מאד. מסיכון של 1.1500 בגיל 20 לסיכון של 1.1000 בגיל 30 לסיכון של 1.380 בגיל 35 לסיכון של 1.100 בגיל ארבעים. ועדיין- מדובר באחוז. הכול עניין של נקודת ההסתכלות.