עו"ד מנשה יאדו
עו"ד מנשה יאדו ערוץ 7

ביום חמישי שעבר כב' תמוז תשפ"ב נתן ביהמ"ש העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים את פסק הדין בערעורים המנהליים שהוגשו לפניו בעניין שלילת אזרחות למחבלים.

דוברות ביהמ"ש פרסמה כותרת שהובאה לציבור על ידי כתבים שונים לפיה ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן לשלול אזרחות ממחבלים, ומכאן השתמע כי ביהמ"ש חיזק בפסיקה שלו את המלחמה במחבלים, אך הכותרת רחוקה מלהסגיר את התוכן האמיתי של פסק הדין אשר למעשה סירס מתוכן את הסמכות לשלול אזרחות ממחבלים.

ראשית לכל יש להבהיר כי לא הבג"ץ קבע כי ניתן לשלול אזרחות ממחבלים אלא זו קביעה של כנסת ישראל אשר בשנת 2008 תיקנה את החוק האזרחות והוסיפה סעיף מיוחד בדבר הסמכות האמורה, לאחר מכן בשנת 2017 תיקנה הכנסת את החוק לעל מנת שיעמוד בסטנדרטים נוספים שקבע הבג"ץ.

הבג"ץ לא קבע אפוא כי ניתן לשלול אזרחות, זאת קבע החוק, ואילו הבג"ץ רק לא פסל את החוק.

עכשיו, למרות ההכרה של הבג"ץ בקיומה של סמכות עקרונית לשלול אזרחות ביטל הבג"ץ בפועל את ההחלטה של שר הפנים לשלול את האזרחות של שני המחבלים אשר בעניינם הוא דן והותיר בידם את האזרחות הישראלית.

לפני שנדון בדברים שנאמרו בפסה"ד שנושא 119 עמודים, נקדים ונאמר איזה דברים לא נאמרו בו.

בפסק הדין לא דיברו שופטי הבג"ץ על הדברים הבאים:

בפסה"ד לא נאמר כי אותם שני מחבלים ממשיכים לקבל כגמול טרור משכורות בסך אלפי שקלים מדי חודש בחודשו מהרשות הפלסטינאית.

כן לא נאמר כי טרור היחידים הפלסטינאי מתומרץ ומתוגמל על ידי הרשות הפלסטינאית המאגדת את אותם יחידים לצבא ענק של שכירי חרב בתשלום משכורות עתק בסך העולה על מיליארד שקלים לשנה, עבור הרג ישראלים וביצוע מעשי טרור.

כן לא נאמר בפסה"ד כי העותרים לא התחרטו, לא התנצלו, ולא משכו ידיהם ממשכורות הטרור שהם מקבלים מהרשות הפלסטינאית.

הסכסוך הישראלי פלסטינאי לא הוזכר בפסק הדין.

העובדה שמדינת ישראל נמצאת במגננה מתמשכת כנגד טרור פלסטינאי מתעצם והולך, לא בא זכרה בפסק הדין.

אין למעשה התייחסות כלשהי למצב המיוחד בו נמצאת מדינת ישראל במלחמה נגד הטרור, והעקרונות וההכרעות שבפסק הדין הינן אוניברסליות לחלוטין, דין אחד למדינת ישראל, ודין אחד לשבדיה, או לכל מקום אחר בעולם בין אם הוא מתגונן בפני טרור רצחני בין אם לאו, אין למציאות הקשה של מדינת ישראל ולאיומים הקיומיים ברמת הפרט וברמת הכלל עימם על המדינה להתמודד, ולא אזכור מה בפסק הדין.

בשורה התחתונה- פסק דין שניתן ממרומי מרומיו של "מגדל-השן".

ארבעה דברים עליהם כן דובר בפסק הדין

חמלת בית המשפט על רגשות השייכות של המחבל לחברה הישראלית:

בסעיף 38 לפסה"ד נאמר, ונצטט:

"איבוד האזרחות משול אם כן לאיבוד חלק מהאני של האדם ואבדן האזרחות שומט את הקרקע תחושת השייכות המוגנות והיציבות של הפרט. תוצאה קשה זו כרוכה בניסוי חברתי ובהשפלה שאף מגלמים פגיעה בזכותו של אדם לכבוד."

בכל הכבוד, פסק הדין איננו מאמר אקדמאי מופשט על הזכות לאזרחות, אלא הכרעת דין לשני מחבלים שניצבו בפני ביהמ"ש בעזות פנים, לא התחרטו ולא התנצלו, ועל השופטים היה להתייחס להשפעה של שלילת האזרחות על שני המחבלים שניצבו בפניו, שני מחבלים שחצו את הקווים לשורות האויב ואשר אינם מבקשים לינוק את התמיכה החברתית שלהם מהיישות הישראלית אותה הם רוצים להשמיד, אלא מהרש"פ, החמאס ומהתנועות הלאומיות דתיות חברתיות ואתניות שממנות אותם תחת הפיגועים שעשו מתוך מטרה לפגוע במדינה ולהביא להכחדתה.

התכלית העיקרית של החוק לדידם של השופטים איננה הרתעתית ולא מניעתית אלא הצהרתית בלבד (סעיף 50 ואילך לפסק הדין)

ביהמ"ש קבע כי התכלית העיקרית של החוק היא התכלית ההצהרתית ולא ההרתעתית ולא המניעתית, ואנו שואלים מדוע לא?! מדוע לא להכיר בצורך להרתיע טרור?! למנוע טרור?! מדוע לא לפעול להצלה של חיים של יהודיים?! האין זה פיקוח נפש ברמת הפרט?! או אף ברמת הקיום המדיני כולו? תחת זאת מבכר בג"ץ את התכלית ההצהרתית, על פני הרתעה מעדיף ביהמ"ש דיבורים ריקים מתוכן.

אחת הנגזרות של הקביעה כי התכלית איננה הרתעתית היא כי גם אם אי פעם תישלל אזרחות ממחבל כי אז לא תיפגע שום זכות מטריאלית חומרית שלו, לא הזכות לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי ולא שום זכות אחרת, המחבל, לפי הבג"ץ, אמור להמשיך וליהנות מאותו סל זכויות ממנו נהנה כל אזרח נאמן למדינה.

הבג"ץ מבטל את ההחלטה של שר הפנים לשלול את האזרחות משני המחבלים בין היתר משום ששר הפנים לא ביקש לשלול אזרחות גם מיהודים(סעיפים 94-96 לפסה"ד)

אחד השיקולים שביסוד ההחלטה של בג"ץ לפסול את ההחלטה של שר הפנים לשלול אזרחות מהמחבלים היה כי שר הפנים נקט ב"מדיניות אכיפה בררנית", שלוש הבקשות שהגיש עד כה שר הפנים לשלילת אזרחות הוגשו כולם נגד ערבים ולא נגד יהודים.

בג"ץ אשר חש היטב, וחומל היטב על "תחושת השייכות והמוגנות" של המחבל לא מבטא בפסה"ד אותה מידה של חמלה לגבי המוגנות של עם ישראל בארצו.

יאמר מייד כי בניגוד לעמדת הבג"ץ אין מה להשוות בין טרור ערבי לאלימות יהודית לאומנית:

תשתיות הטרור הערבי הן תשתיות גלובאליות, גם המחבל הפרטי יונק בסופו של דבר מתקציבים ומתשתיות אירניות, קטאריות ופלסטינאיות, מה שאין כן באלימות היהודית הלאומנית שהיא תופעה פרטית לחלוטין.

מגמת הטרור הערבי היא השמדת מדינת ישראל, מה שאין כן במעשי האלימות הלאומנית היהודית שרובם היוו נקמה אקראית על רצח או על חטיפה באופן שלא ניתן לייחס להן מגמה כללית של פגיעה במדינת ישראל, ממש לא.

שורש הטרור הערבי הוא במאבק עממי לאומי ששורשיו מימי ראשית שיבת-ציון בעת החדשה, יש כאן שני עמים ומדינה אחת, מאבק דיכוטומי או אנחנו או הם, יסודות שלא ניתן בשום אופן לייחס לאלימות הלאומנית היהודית.

היקף הטרור הערבי עולה לאין ערוך לאלפים ביחס למקרי האלימות היהודית הלאומנית.

הרקמה החברתית אשר מתוכה יוצאת האלימות היהודית הלאומנית היא החברה הישראלית, ולכן החברה הישראלית מוקיעה את האלימות הלאומנית מקרבה ומקעקעת באופן טבעי את קיומה, מה שאין כן בחברה הערבית כל טרוריסט הוא שהיד וכל טרוריסט הוא אנדרטה חיה או מתה להנצחת המאבק להשמדת מדינת ישראל חלילה.

האיום שנשקף לפרט במדינת ישראל בשנת 2022 ולמדינת ישראל כולה כתוצאה מהטרור הערבי המאוחד הוא איום עצום לאין ערוך אשר כנגדו מוצדק לנקוט באמצעים חריפים תחת הצידוק של מדינה מתגוננת, מה שאין כן באלימות הלאומנית היהודית שהיקפיה היחסיים מזעריים, ולמטה מכך. השורה התחתונה-על מה מגוננים? על זכויות האדם- או- על חיי האדם?

אמר רבי יהודה אמר שמואל :"וחי בהם ולא שימות בהם", (מסכת יומא פב.), התורה מעדיפה את קיום החיים על פני קיום המצוות.

בג"ץ לעומת זאת נותן את הבכורה לזכויות האדם, ומבקש לגונן על כבוד האדם של המחבל ועל שוויון הזכויות של המחבל, חרף הפגיעה בהרתעה והסיכון הנגזר מכך לחיי הפרט חלילה, ולאינטרס הלאומי בכללו.

בכל הכבוד, הערכים והחוקים נועדו לשמר חיים, ואם התכלית ההרתעתית לשלילת האזרחות תמנע טרור ותציל חיים אז היא העדיפה.

בג"ץ קבע להלכה כי שלילת האזרחות לא אמורה להרתיע מחבלים והוציא תחת ידיו שדר למחבלים לפיו אין מה להפסיד, ואין ממה להירתע, כי אזרחות בינתיים לא נשללת, וגם אם אי-מתי תישלל כי אז יהא זה אקט דקלרטיבי בלבד בלא שנלווית לו פגיעה מטריאלית-חומרית כלשהי.

שמירה על זכויות האדם היא ערך נעלה ונשגב, אולם נעלה ונשגב מכך הוא ערך חיי האדם ובקונטקסט הלאומי של מדינת ישראל, הבית לעם היהודי, שמירה על עם ישראל בארצו שזו התכלית וההצדקה לקיומה של המדינה, אולם עיקר גדול זה נעדר מן הספר, שופטי הבג"ץ לקחו להם קו אידיאולוגי אחר, תפיסה אוניברסאלית ערכית מופשטת שאין בה כדי לבטא ולגונן באופן ההכרחי והנדרש על האינטרס הלאומי והקיומי של עם ישראל במדינת ישראל.

הכדור חוזר לכנסת, צריך כנסת חזקה שתשוב ותתקן ובשלישית את החוק ובאופן שיגדיר נכונה את האינטרס של מדינת ישראל ואת הרצון הפשוט של עם ישאל התאב חיים בארצו.