סערת התמרון הצבאי הסיני שעורר לא מעט חששות למלחמה מול טייוואן שככה, אבל האם איתה גם נעלם החשש מאפשרות של מלחמה בגזרה זו. על כך שוחחנו עם נועם אורבך, פרשן לענייני סין.
"התמרונים הצבאיים הסתיימו אחרי כשבוע ומאז נכנסו לשלב הדיבורים, הרבה מתח והרבה רמיזות מכל הצדדים", אומר אורבך ומפרט: "התמרונים המאוד תוקפניים שהסינים פתחו בהם בהפתעה כתגובה לביקור פלוסי בטייוואן היו קפיצת מדרגה מבחינת סדרי הכוחות שהועברו לאזור ותרגול האש החיה על טריטוריות חסרות תקדים כשחצו את קו האמצע של מיצרי טייוואן, אותו קו ימי שמפריד את השטח הימי בין סין לטייוואן, הם ירו על אזורים שנחשבים של יפן ועוררו את זעמם, ולאחר סיום התרגיל נשארו כוחות סינים בהיקף גדול יותר והמשמעות היא שהיכולת להתדרדר למלחמה יכולה להיות מיידית יותר מבעבר".
האם יתכן ואחרי שננסי פלוסי חזרה לארה"ב לא תהיה סיבה לסין לדרדר את האזור למלחמה? אורבך מבהיר שהביקור המתוקשר של פלוסי היה רק תירוץ, ולמעשה סין מחכה לתירוץ הבא שעליו תוכל להיתלות כדי להשיב לידיה את השליטה על טייוואן.
"המגמה הסינית, שמתעצמת, היא מחויבות חד משמעית לאיחוד סין עם טייוואן ותיקון מלחמת האזרחים ב-49' בין שתי תנועות פוליטיות כשהתנועה הלאומית ברחה לטייוואן, והסינים מתחייבים שוב ושוב ומכינים את העם בתעמולה אקטיבית על כך שעוד מעט נגיע ברכבת לטייוואן על גשר גדול שיוביל לכך. ההכרח הפוליטי לחובת האיחוד עם טייוואן הוא הכרח מוחלט וכל אירוע כזה כמו ביקור פלוסי הוא רק תירוץ להעצים את האיומים הצבאיים, כאשר המגמה היא איחוד או בדרכי שלום והבנה או באמצעות מלחמה. ההכרזה הסינית היא שהם מעדיפים לדרכי שלום אבל לא יהססו לצאת למלחמה".
ובכלל מדוע האי הקטנטן של טייוואן מטריד את הענק הסיני? מדוע לא יכולה סין להתעלם מאותה פינה קטנה באוקיאנוס ולהמשיך הלאה? "זו אצבע בעין ליומרה של המפלגה הקומוניסטית להשיב את סין לגדולתה התרבותית הפוליטית והבינלאומית. מבחינתם המצב שבו סין עדיין מחולקת בין טייוואן לסין היא בעיה שצריך לפתור אותה", אומר אורבך ומצטט מהטיעונים הסינים כלפי ארה"ב כהגמוניה שמייצרת התערבויות צבאיות אגרסיביות ונכשלות בהן. בהקשר זה הוא מספר על קמפיין של משרד החוץ הסיני ובו לעג לבריחתה של ארה"ב מאפגניסטאן.
"מבחינתם השאלה היא מה יש לארה"ב לבלות 20 שנה באפגניסטאן ואז לברוח. לעומתם, אומרים הסינים, אנחנו לא כובשים אף מדינה, ומובן שהם מתעלמים מכך שסין לקחה אזורים כמו טיבט שלא היו שלה לפני 70 שנה, היו קרבות וכיבושים בווייטנם, יש יומרות סיניות להשתלט על מונגוליה וכן הלאה, אבל האלמנט המובהק ביותר הוא טייוואן".
"בין כל הדיבורים יש טענה שהביקור של פלוסי היה בעייתי במיוחד מבחינת הצתת הזעם הסיני כי הוא היה קרוב למועד בחירתו מחדש של הנשיא הסיני, כהונה שלישית וחסרת תקדים מבחינת השלטון הקומוניסטי כשנשיא לא מתפטר אחרי עשר שנים אלא ממשיך ללא מגבלת זמן. הזיהוי של סין עם המנהיג הזה מתערער ככל שהוא מתרחק מהפרויקט של איחוד סין. הלחץ עליו לספק תוצאות הולך וגובר. המפלגה הקומוניסטית מכניסה את עצמה יותר ויותר לבור הזה של המחויבות לאיחוד החדש של סין וזה מקרב אותנו לאפשרות של מלחמה, אם ירגישו חובה לשמר את מעמדם מול בעיות כלכליות שעלולות להיווצר בקרוב".
לשאלתנו קובע אורבך כי סוגיית המאבק על האיחוד עם טייוואן מעסיק את האזרח הסיני ברחוב ואינו נותר עניינה של המפלגה הקומוניסטית בלבד. הדברים באים לידי ביטוי בין השאר במערכת חינוך שמקפידה לשדר את השאיפה להגיע לטייוואן בקרוב, אך גם מעבר לכך, כל איחוד שמתרחש מביא לשמחה רבה ברחובות. כך היה באיחוד עם הונג קונג וכך היה כשחזרה הריבונות הסינית למקאו, החגיגות ברחובות היו בשיא.
עוד מציין אורבך כי משרד ממשלתי מיוחד הוקם על מנת להתמקד בקשר הרציף עם טייוואן וכדי להשפיע על דעת הקהל בטייוואן ולהכשיר אותה לקראת איחוד ושליטה סינית על האי ב"קמפיין ארוך שנים לרכוש את אמונם של הסינים שבטייוואן, מה שלא כל כך מצליח, אבל לפחות להניא אותם ממוטיבציה להילחם".