עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

החום באירופה עולה לגבהים שהיבשת לא הכירה מעולם. אנשים מתים מחום. מילולית. בישראל, בלי לשבור שיאים, סתם חם. חם מאוד. אבל הקיץ הוא לא רק העונה הכי חמה בשנה. הוא גם העונה הכי יקרה. זה מרגיש כאילו כולנו הולכים עם חור תמידי בארנק והכסף פשוט מטפטף ממנו.

זה מתחיל בתשלום לקייטנות, ממשיך בהוצאות על הבילויים של הילדים או איתם. בריכה, איי ג'אמפ או סרט (פלוס ארטיק או שתייה או פיצה). אחר כך מגיעים מחנות הקיץ של תנועות הנוער. ההורים מקטרים ומשלמים. אנחנו משלמים כי אין ברירה אחרת. כלומר יש, אבל אנחנו רוצים שהילדים יצאו מהמסך ומהבית ויתערבבו עם חברים אמיתיים. אנחנו רוצים שהרגליים יפגשו את ארץ ישראל ומסלוליה, והגב יתעקם לפי הטופוגרפיה של ההר שעליו יניחו את השק"ש. אנחנו רוצים שיתמודדו עם צחצוח שיניים בברזייה סתומה משאריות מזון ויתנסו בעישון טונה על פק"ל קפה. בקיצור, שיאספו חוויה משמעותית.

ואז מגיעה המלכה של הקיץ: החופשה המשפחתית. צימרים, וילה או דירה בשכירות לכמה ימים, או קמפינג. יש הבדל גדול בין המחירים, אבל כל יציאה מהבית עולה לא מעט. ואם בוזקים עליה אוכל קצת יותר מפנק או איזושהי אטרקציה, שורת החשבון תופחת לממדים אדירים.

אחרי שנרגענו מכל זה, מציץ אלינו בית הספר מעבר לפינה, וגם לו יש רשימת דרישות: ספרי לימוד, ציוד לימודי (מי שמבין למה ילדים בכיתה ז' צריכים מחברות ספירלה גדולות, שירים את היד), עפרונות, מחקים, טושים וצבעים, סרגל ומחשבון. אנחנו רוצים שהילדים ילכו בשמחה וברצון לבית הספר, וכדי להנעים להם את היום הראשון אנחנו מצ'פרים בבקבוק מים חדש ויפה, שילך לאיבוד או יישבר בתוך שבועות ספורים, המוקדם מבין השניים, או אולי רוכשים קלמר חדש ומזמין שיחזיק את הציוד. מי שכבר היה לו ילד בכיתה א' יודע שלתכולת הקלמר יש תכונה של השמדה עצמית. השאלה היא רק בתוך כמה זמן זה יקרה. ולא דיברנו על תלבושת, או על ריענון הציוד לפנימייה, ולא אמרנו מילה על תשלומי הורים. בקיצור, זה לא נגמר.

שבוע אחרי האחד בספטמבר, כלומר אחרי ההשלמות של הספרים שלא השגנו או שקנינו בטעות, ואחרי ששילמנו לרכישה המרוכזת של כל מיני חוברות שהשד יודע למה הן נדרשות, אנחנו נושמים עמוק. אבל אז מגיעים החגים.

האנושות מתרוששת

הלוואי שזה היה רק הקיץ. זה לא. לאחרונה אנשים סביבי מדברים ללא הפסקה על יוקר המחיה. המושג הזה, ששייך בדרך כלל לכלכלנים, לעיתונאים, לפרשנים, הפך עממי. לא כי כולנו מבינים בו פתאום, כולנו פשוט מרגישים אותו. חשבון החשמל, הדלק, השכירות וגם המשכנתא התייקרו. סיבוב בסופר נהיה מבאס. הפירות, הירקות, הבגדים. הכול. רק הכסף שהצלחנו לשים בצד שווה פחות.

יקר כאן, ולא רק כאן. זו מגמה עולמית. המחיר שמשלמים על כלכלה גלובלית. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, היובש בהודו, הכלכלה בסין, תסמונות פוסט־קורונה ועוד. חלק גדול מיושבי הכדור הזה חווים את המשבר הכלכלי. אנחנו רק חלק מהרקמה האנושית המתרוששת.

יש הרבה שיטות לחסוך. להיכנס לדפי החשבון, לראות למי אנחנו משלמים הוראות קבע לא רלוונטיות, ללכת עם הילדים להופעות חינמיות שמתקיימות היום בכל רשות מקומית. אפשר לקנות בגדים בחנויות יד שנייה, או להגביל את הקניות מאתרי הבגדים, שהפכו סיטונאיות. יש הרבה דרכים לצמצם בהוצאות הבית. אבל זה לא כל הסיפור.

רוב האנשים שחצו את גיל שלושים מתרפקים על ילדות שבה הם מגיעים הביתה מבית הספר ועל השולחן מונחת צלחת חמה ומזמינה. מעל הצלחת עומדת אמא עם חיוך שואל: איך היה היום שלך, ילד? פעם, אנחנו נוהגים להיזכר בגעגוע, משפחות יכלו לאפשר לעצמן שאחד ההורים יעבוד במשרה מלאה והשני רק בחצי משרה. היום זה בלתי אפשרי. זה נכון. אבל אנחנו שוכחים שבסלט של פעם לא תמיד היו עגבניות ומלפפונים באותה כמות. אם העגבניות היו יקרות, ההורים קנו במשורה, ואם המלפפונים היו יקרים יותר, הסלט היה אדום־עגבנייה. אנחנו שוכחים שלהורים הייתה מכונית אחת, אם בכלל, שהם לא טסו לחו"ל פעמיים בשנה, גם לא כל שנה, גם לא בכלל. ההורים שלנו כמעט לא יצאו לבלות. לא היו כל כך הרבה בתי קפה ומסעדות. ההורים לא התחדשו בכל כך הרבה בגדים ומוצרי איפור, לא נרשמו לחוגים ולסדנאות להעצמה אישית, נפשית ומשפחתית. לא יצאו לחוגים ולא גלשו על גלים.

היום אנחנו דורשים מהעולם יותר. אנחנו לא מוכנים לעבוד בעבודות שמכניסות לנו כסף אבל לא מספקות לנו את התחושה שאנחנו במקום הנכון. אנחנו לא מוכנים שהכישרונות שלנו יישארו במגירה. אנחנו גם רוצים שמערכות היחסים שלנו יהיו טובות יותר, ואנחנו הולכים לייעוץ, לטיפול, להדרכת הורים. כל זה מבורך. ככה העולם מתפתח. אנחנו מחפשים את שאר הרוח. התקדמנו.

בילויים במקום ערכים

אבל נדמה לי שהלכנו רחוק מדי, שאיבדנו את הפשטות. שיש כל כך הרבה דברים, יותר מדי דברים, שאנחנו מגדירים כ"חובה", כ"אי אפשר בלי זה", כ"אוויר לנשימה". בעולם מערבי שבו אין הרבה משפחה ואין קהילה והערכים מסביב לא נותנים מענה - הצרכנות, הבילויים והריגושים ממלאים מקום חשוב, אולי אפילו הכרחי.

אבל מי שיש לו כל מעגלי השייכות האלה, ויש לו ערכים של תורה, או ערכים יציבים אחרים - לא צריך לרוץ לשם. צרכנות היא לא מקום מקלט. אנחנו לא באמת חייבים להתחדש בקולקציית בגדים לקראת החגים. כי החגים הם לא סך השמלות שלבשנו, אלא סך התפילות והיחד וההתכווננות הרוחנית לשנה חדשה. למשל.

אפשר לאמץ ערך של פשטות. עוד לפני שניגשים להביט בדפי החשבון ולהיכנס לשורות הקטנות, כדאי לשבת ולהחליט החלטות גדולות. החלטות על ערכים. מה חשוב לי, על מה אני לא מוותרת, וממה אפשר להיפרד לשלום, כי אפשר גם בלי. אנחנו צריכים לקבל השראה מהעבר. מהדרך שבה חיו הורינו לפני לא המון שנים. נכון שהטכנולוגיה שינתה מאז את היקום, אבל היא לא שינתה את בני האדם, אני מקווה.

בשביל שיח כזה צריך אומץ, כי הוא לא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שהסביבה משדרת ודורשת. אבל כנראה שאין הרבה ברירה. כדי לעלות מעל גובה פני המינוס צריך ללכת לשם. ואולי המשבר הכלכלי העולמי הזה הוא בכלל הזדמנות?

לתגובות:[email protected]

***