אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: איסטוק

חילופי דברים קשים בקבוצת ווטסאפ יישובית הגיעה לפתחו של בית הדין של ארץ חמדה בקצרין שדחה את התביעה, אך הורה לכל צד להפקיד המחאה בסכום של חמישים אלף שקלים שיימסרו לצד השני במידה ויכפיש את שמו.

אל הדיינים, הרב אורי סדן, הרב אחיה אמיתי והרב מרדכי גרוס, הגיעה תלונה הדדית בעקבות אירוע בו בקבוצת ווטסאפ ישובית התגלעו מחלוקות אודות הנהלת הישוב. על רקע זה כתבו לפני כשנה וחצי התובע והנתבע זה על זה כינויי גנאי וביטויים קשים נוספים.

התובע דרש לקבל מהנתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ עבור פרסום לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. לטענתו, נפגעה גם פרנסתו ויתכן שהדבר נבע מאותו לשון הרע שדיברו עליו בישוב. מנגד טען הנתבע כי דווקא התובע הוא שפתח בדברים בוטים עליו וכל שהוא עשה היה להגיב לדברים.

שלושת הדיינים הכריעו בתום הדיון לדחות את התביעה, אך הורו לצדדים להפקיד כל אחד צ'יק בסך 50,000 ₪ בבית הדין. סכום זה יימסר למי שיוכפש על ידי הצד השני בעתיד.

בית הדין פרסם את העילות לפסיקה, ובין השאר כתבו הדיינים: "ישנו איסור חמור לבייש אדם. עוון זה חמור מאוד עד שאמרו חכמים שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו ברבים. בנוסף, יש בכך משום איסור אונאת דברים ואיסורים נוספים".

בהתייחס לדרישת הפיצוי הכספי בגין בושת כתבו הדיינים: "בגמרא (בבא קמא צ-צא) נאמר שבמקרה שאדם בייש אדם אחר בדברים, פטור מתשלום פיצויים. הרא"ש (שם ח, טו) כתב שלמרות זאת, המנהג הוא לנדות את המבייש עד שיפייסנו. הרמב"ם (חובל ומזיק ג, ה) גם הוא כתב שיש לקנוס את המבייש, וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ תכ, לח), על פי דברי המהר"ם שיק (חו"מ ב) הסמכות לקנוס נוהגת גם בבתי הדין שבימינו".

מאחר וטענת הנתבע הייתה שדבריו לא היו אלא תגובה לכינויי הגנאי שספג מהתובע ציינו הדיינים כי "בספר החינוך (מצווה שלח) נכתב שלאדם מותר לענות למחרפיו. נראה שמקורו הוא מסוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" (בבא קמא כז-כח), שם מבואר שאדם יכול לעשות דין לעצמו במקרים מסוימים. מסוגיה זו עולה כי עליו להגיב באופן מידתי ומינימאלי. על פי זה, אמנם תגובת הנתבע הייתה מותרת, אך השימוש הלא מידתי בביטויים קשים ופוגעניים היה מיותר ופוגעני. למרות זאת בבושת דברים כתב ה'ים של שלמה' (בבא קמא ח, מב) שאדם שהטיח דברים באדם אחר שקרא לו בשמות גנאי, פטור מתשלום. לכן יש לפטור את הנתבע".

עוד ציינו הדיינים עילה נוספת להחלטה שלא לחייב את הנתבע מתשלום היא הזירה בה נכתבו הדברים. מסתבר כי מאחר ובזירת הווטסאפ השיח פוגעני הרי שרמת הביוש שנגרם מהתבטאות חריפה בה אינה גבוהה. "בשולחן ערוך (חו"מ תכ, כד) נפסק שהחיוב על הבושת הוא לפי המבייש והמתבייש. דין זה רלוונטי גם למקום ואווירה שבה אנשים רגילים (לצערנו) לבייש זה את זה, וזו תרבות השיח. כך אפשר ללמוד מדברי הגמרא (בבא קמא פו ע"ב) שהמבייש ערום פטור. וכך פסק הרב שבתי יונה (שו"ת שי למורא, כא) שאין לחייב נשים בזמנו על חרפות וגידופים, משום שזו הייתה דרך הדיבור שלהן". מאחר וכך, כתבו הדיינים כי "כיון שבקבוצת הווטסאפ של היישוב היו החברים רגילים לכתוב בצורה בוטה ומביישת, אין אפשרות לתבוע כספית את הנתבע על דבריו".

כאמור, ההחלטה שהתקבלה צופה פני עתיד ומבקשת למנוע הכפשה הדדית בעתיד. זאת ברוח בקשת התובע מבית הדין להביא לכך שהנתבע יפסיק להכפיש את שמו. בית הדין קיבל את הדברים, אולם קבע שעל שני הצדדים להפסיק להכפיש זה את זה. לצורך הבטחת עניין זה, כל צד יפקיד שיק על סך 50,000 ₪ בבית הדין, ובמידה ואחד הצדדים יכפיש את הצד השני, השיק יימסר לצד השני. בנוסף עליהם להתנצל זה בפני זה.