מאיה אטון, גולגולת, 2012, אוסף לוין
מאיה אטון, גולגולת, 2012, אוסף לוין צילום: יחצ

מאיה אטון, אמנית רב-תחומית ילידת ירושלים (1974) נפטרה ב-18/7/22 בבית החולים בילינסון. אטון הייתה אמנית מוערכת מאד במוזיאונים ובגלריות מאז סיימה את לימודיה לתואר שני באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל.

בתערוכותיה הרבות הציגה מגוון רחב של נושאים ושל שפות בחומרים שונים, כאשר מדיום הרישום זוכה להרחבה באמצעות פיסול, מיצב, תחריט, "רדי-מייד" – אמנות הנוצרת מחפצים יומיומיים שהוצאו מהקשרם המקורי - סאונד (לדוגמה, תקליט) ועוד.

על חבלים, קשרים והסתעפויות

עניינה של אטון בקו מתקשר בעבודותיה עם חבלים, עם קשרים (לעתים קשרי מלחים) ועם הסתעפויות בדרגות הסתבכות משתנות, המרחיבים את המדיום הרישומי אל החללי. עבודותיה הפגישו רובדי דימויים, אידיאות וחומרים, כאשר היא הגיבה, לא אחת, לספרות מדע בדיוני, כגון ספרה של מארי שלי, פרנקנשטיין, התורם לפן הניאו-גותי האפל ביצירתה. אטון מיקמה את עבודותיה במצב גבולי שבין הביתי והפנים-גופני (עורקים, ורידים, לב) לבין האל-ביתי (המאיים, המקאברי).

בנובמבר 2015, לדוגמה, הפכה את גלריה גבעון בתל אביב לדירה מרוקנת, שבחדריה נותרו מסמנים רב-מדיומיים מסתוריים בסימן זרות ובסימן המתח בין host (מארח) ל- ghost (רוח רפאים). בתערוכתה במוזיאון תל אביב לאמנות ב-2009 הוצגו, בין השאר, צלחות וכלי חרסינה (הביתי), שחבלים אדומים (כלי דם?) חודרים לתוכם ומסתעפים מהם.

בראיון בינואר 2020 לכתב העת בצלאל פירשה אטון את עבודתה במיצב תלוי חלל: "אני שמה דגש רב על מיצב תלוי חלל. העבודה אל מול חלל נתון ובזמן נתון מנטרלת את המעבר מן העבודה בסטודיו אל ההקמה, ההופך לתהליך מתמשך. האובייקט נטמע לרוב במיצבי רישום מִתכַּלים חלקית, המכילים בדרך כלל רישום קיר, אובייקטים, רדי מייד, הדפס וסאונד, השלכה של פעולת הרישום על תפיסת החלל. יכולת ההתמתחות של הרישום לעבודת חלל, לעבודה פיסולית ולסאונד מכניסה תכנים נוספים, הנובעים מן החומרים עצמם וחוזרים אל הרישום.

למשל: דימויי הקשרים שנבעו מתוך עבודה פיזית עם חבלים באו מתוך רישום קווי; בחינה של כוח הכבידה ברישום הגיעה דרך העשייה הפיסולית בחלל. האובייקט מתַפקד כאיבר בתוך מכלול זה. מצד אחד נוכחותו הבודדת היא מינורית, והוא נזקק לתמיכה של יתר החלקים במיצב; מצד שני האובייקט מקבל גמישות, הוא מצליח לחמוק מהגדרה ובזכות זה שומר על חיי נצח."

על דימויי גולגולות בעבודות אטון

על דימוי הגולגולת, שחזר מספר פעמים בעבודתה, מרחיב גדעון עפרת, מומחה לתולדות האמנות הישראלית: "דימוי הגולגולת עלה לראשונה בעבודתה של אטון ב-2006 בעבודת הגמר שלה לתואר השני בבצלאל, כאשר הציגה סביבה, שקירותיה מצופים ב'טפט' של דימויי גולגולות מוכפלים. באותה שנה הציגה בגלריה של קיבוץ לוחמי הגטאות גולגולות לינוליאום שעלו מרצפת לינוליאום דמויית פרקט והתקשרו לרישום קיר של תמונת דירה, שבה ריחפה אישה מעל מיטה. רצפה וגולגולת – ברית הביתיות והמוות ביצירתה של אטון. ב-2011 חזרה גולגולת הלינוליאום בתצוגת "שאריות" במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. בספטמבר 2012 הציגה אטון בתערוכה הקבוצתית 'חדר הפלאות' במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מאות פסלי גולגולות לינוליאום לאורך שישה מדפים ארוכים. קודם לכן הוצגו כמה מן הגולגולות באגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים, ועוד קודם לכן – כדימוי מצויר ברישום השמן של האמנית, סמוך לפני האדמה.

אטון התייחסה בעבר לשימוש החוזר שלה בגולגולות בראיון לבלוג גט א לייף (2011): "בתחילה עניין אותי ליצור פסלים שעשויים מחומרים המשמרים בתוכם דו-ממד. החיבור בין רצפת הלינוליאום לדימוי אנושי-שלדי התחבר לי במידת האבסורד והמוטציה שביחסים בין הגוף לחלל. צורת הגולגולת החסרה והמעט מעוותת הזאת מאוד מצאה חן בעיניי. השימוש החוזר בה בכמה וכמה עבודות – יופי פנימי (רישום), סולסיק (מיצב), רוקנרול (תחריט) וסמוך לפני האדמה (רישום בשמן) – מרפרר את העבודות אחת לשנייה, ולמדף הגולגולות".

עבור עופר לוין GTI, אספן אמנות ישראלית "אטון נמנתה עם דור של אמנים רב-תחומיים ישראלים, מוכשרים, פוריים ויצירתיים, שפיתחו קו אמנותי עצמאי ומעורר מחשבה, המנהל שיח בלתי פוסק עם השפה הפנים-אמנותית ועם שפות מגוונות שהן נחלת ענפי תרבות אחרים. היא מותירה עם לכתה חותם מובהק על האמנות המקומית."

אטון, אמנית רב-תחומית ילידת ירושלים, הלכה לעולמה