מחלון ביתי בעמיחי אני צופה אל היישוב שבות רחל ורואה את מעטה האבל שאופף את היישוב עקב התאונה הנוראה של משפחת צינקין אתמול ומותו של בנם מתן בן ה6. ילד מאיר עיניים שציפה לכניסתו לבית הספר, לכיתה א'.

יחד עם שכניי, תושבי שבות רחל, אני אבל וכואב ובעיקר- מתוסכל. מתוסכל מהטרגדיה הידועה מראש, טרגדיה שהמערכות כולן, לא נוקפות אצבע ומאפשרות הפקרות בטיחותית ובטחונית בכבישים.

תושבי יהודה ושומרון מכירים את המציאות היטב. כל יציאה מהבית מלווה בחשש להיתקל באחד משלושת הסיכונים שקיימים בכבישים.

אל הסיכון הבטחוני שאנחנו מכירים היטב ושומעים עליו חדשים לבקרים. פיגועי ירי לצד פיגועי בקבוקי תבערה ואבנים שלצערנו הפכו לעניין יומיומי. מצטרף סיכון פלילי- שודדים וגנבי רכב מסתובבים בכבישים. יש להם שיטה, התנגשות קלה ברכב או ניצול עצירה בצד, הדיפת הנהג וחטיפת הרכב..

תושבי האזור יודעים שבשום אופן אסור לעצור בצידי הדרכים. מי שעוצר בין היישובים- נכנס לסיכון של שוד הרכב או סיכון בטחוני.

אבל, התאונה המחרידה אתמול, מחזירה אותנו שוב להתמקד בסיכון השלישי של כבישי יו"ש והוא סיכון בטיחותי שנגרם מנסיעה פרועה בתשתיות לא מותאמות.

בכל פעם שמתרחשת תאונה מחרידה כזו, מאשימים את התשתיות שאינן מתאימות. זה אמנם נכון אבל זה לא הגורם היחידי לסיכון הזה.

את השורות הבאות אני כותב עבור מי מהקוראים שאינו נוסע בכבישים אלה. כי מי שכן נמנה על חצי מליון היהודים שנוסעים בכבישים אלה לא זקוק לתיאורים הללו. מי שנע על הציר כאן כבר מכיר את הנהיגה הפרועה, המסכנת והמסוכנת של ערביי האיזור. את המהירות הגבוהה, העקיפות המסוכנות, העצירה על הצירים (הלוואי בשוליים), העקיפות המסוכנות בקו לבן ובמקומות ללא שדה ראיה.

כדי למנוע את התאונה הבאה, כדי להציל את הילד הבא. כדי לאפשר למשפחות ביו"ש לנסוע בבטחה על הכבישים יש לפעול באופן מיידי בשני מישורים :

הראשון הוא התאמת התשתיות. כבישים שנבנו בעבור מאה אלף תושבים משמשים כיום חצי מליון יהודים ועוד כשני מליון ערבים. אלה כבישים מהירים ללא בטונדת הפרדה, בעלי נתיב אחד לכל כיוון ובחלק ניכר מהם ללא שוליים. חייבים בשלב ראשון להקצות תקציב מיידי להרחבת הכבישים, להפרדת המסלולים ולצביעה ותמרור תקני.

הדבר השני, החשוב לא פחות הוא החזרת הריבונות. אני לא מתכוון לריבונות המבורכת שצריכה מדינת ישראל לקבל ביחס לכל שטחי יהודה ושומרון, אלא לזו הייעודית לכבישים. לא ייתכן שאין תקני שוטרי תנועה וכשיש, ערביי יו"ש פשוט הופכים את הדוחות לכדור נייר ומשליכים בצידי הדרך. במקרים אחרים נמלטים הערבים לשטחי A שם אין אכיפה משטרתית ואף כיסוי ביטוחי לא ניתן לתושב שנפגע מערבי. מעבר בצמתים מרכזיים חושף את הנוסעים לירידים ודוכנים שנבנים במקומות מסכנים, הולכי רגל שחוצים בצורה מסוכנת ורכבים שעוצרים היכן שבא להם.

בעיות התשתיות וההפקרות הם סימנים מעידים לבעיה עמוקה יותר. בעיה אותה ניתן לפתור רק בממשלת ימין בהובלת הליכוד והיא בעיית הריבונות האמיתית. מדינת ישראל החליטה באופן יזום לאפשר לערביי יו"ש לעשות ככל העולה על רוחם. למעט שטחי היישובים היהודיים עצמם אין שום אכיפה ושום פעולה ריבונית בשטח.

המצב הזה מוביל לתוצאה העגומה שעל הכבישים ובצידיהם יש הפקרות מוחלטת ואיש הישר בעיניו יעשה. על מנת לתפור את הבעיה מהשורש, לאחר הטיפול המיידי בתשתיות ובאכיפה- צריך לכנס כבר היום את וועדות התכנון ולבצע תוכניות בינוי לצד ביצוע תוכניות לשמירה על אדמות המדינה שלנו.

בידינו למנוע את ההרג הבא. אסור לנו להתעכב ולאפשר לרולטה הרוסית להמשיך לפעול.