את דברינו הפעם אבקש לפתוח במשל שסופר על ידי ש"י עגנון וששמעתי מפיו של פרופ' אריה אלדד: "מעשה במלך אחד שהיה לו סוס יקר המציאות שלו שושלת יוחסין עד לסוסי שלמה המלך.
והמלך פחד שסוסו היקר ייגנב. בנה לו אורווה מברזל והציב עליה שערי פלדה ותלה בהם שבעה מנעולים – אך עדיין חשש שמא ייגנב סוסו.
הלך ושכר שומר שיהיה ער בלילות וישמור על האורווה, ועדיין חשש שמא תיפול תנומה על השומר ויבוא גנב ויגנוב את הסוס. קם בלילה לבדוק אם השומר ער. בא ומצא אותו יושב בפתח האורווה. שאל אותו – מה הוא עושה כדי שלא תיפול עליו תרדמה?
וענה השומר שהוא מעסיק את עצמו במחשבות פילוסופיות. אֵילו מחשבות פילוסופיות, למשל? שאל המלך, והשיב השומר שהוא חושב, למשל, לאן נעלם החור של הבייגלה לאחר שהוא אוכל את הבייגלה. המלך היה מרוצה מאוד, ועודד אותו להמשיך בדרך זו.
אבל גם למחרת בלילה לא סרו חששותיו, והמלך שב לבדוק את השומר. על מה אתה חושב עכשיו? שאל, והשומר השיב שהוא עוסק בשאלת הבוֹר שאינו מלא מחולייתו. כלומר: לאן נעלם העפר החסר, כאשר הוא חופר גומה ומנסה אחר-כך למלאה בעפר שהוציא ממנה. המלך היה מרוצה מאוד, ועודד אותו להמשיך ולחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות כגון אלו.
ובלילה השלישי שאל אותו המלך על מה הוא חושב, וענה לו השומר, שהוא חושב, למשל, איך זה, אורווה מברזל ושערים מפלדה ושבעה מנעולים ושומר – איך זה הצליחו לגנוב את הסוס??? "
שני סוגים של ציונות
לא סוד הוא שהציונות נמצאת במשבר. המשבר לא החל בעשור האחרון ואפילו לא בשלושים השנים האחרונות. ימי המשבר כימיה של המדינה. הכיצד? הציונות, שהיתה במהותה תנועת השיבה לציון, סיימה לכאורה את ימיה עם קום המדינה. אמנם עדיין היה צורך לעודד עליה ולהיאבק על הקיום במדינה, אך במהותה – הציונות סיימה את תפקידה הגדול עם הגשמת חזון הקמת המדינה הציונית.
הסימפטומים למשבר רבים ושונים ונמנה רק את חלקם: אבדן הריבונות בדרום, בצפון ובמרכז. היעדר היכולת לזהות את האויב ולהיאבק בו ללא פשרות. "חזון" 'מדינת כל אזרחיה' שהולך וחודר מכיוונים פרוגרסיביים בחו"ל וקונה לו לבבות בישראל בשמאל וגם בימין, ועוד ועוד. השבר הפוליטי שפוקד אותנו אפוא איננו אלא שיקוף לאותו משבר היסטורי שהחל עם הקמתה של המדינה. אבל כל אלה כאמור אינם אלא סימפטומים. תסמינים למחלה אחרת שעלינו להתחקות אחרי שורשיה וסיבותיה כדי לרפא אותה.
בפרשת מסעי מופיע הפסוק: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג, נג). רש"י הבין את הפסוק כהוראה לגרש את יושבי הארץ הכנענים ורק אז נוכל לשבת בה: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה". הרמב"ן לעומת זאת הבין את הפסוק כמצוות עשה: "על דעתי זאת מצוות עשה היא, מצווה אותם שיישבו בארץ ויירשו אותה... ולא ימאסו בנחלת ה'".
נדמה לי ששני הפירושים מציגים שתי דרכים להבנת החזון הציוני, כשלילת המציאות המאיימת מבחוץ מצד אחד, או כיעד חיובי-פוזיטיבי מן הצד השני. תודעת המאבק הקיומי שאפיינה את הציונות בראשית ימיה וגרמה לישראל לבסס את מעמדה הלאומי, העניקה לה חזון, משמעות ופשר. אך דווקא כעת, כשכל אלה הגיעו לשיאם, נדמה שהציונות, משמאל ומימין גוועת או שהגיעה למבוי סתום.
לעלות על הסוס
ובחזרה אל המשל בו פתחנו; כך פירש פרופ' אלדד את הנמשל: "הציונות איננה האורווה שהכזיבה ואיננה השומר שכשל. הציונות האמיתית היא הסוס. אין לנו מוצא מהמשבר זולת לשוב ולעלות עליו". איך עושים את זה?
כך הגדיר את הדברים הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "כדי שידו של יעקב תוכל לשחרר אחיזתו של ישמעאל... צריכים בני ישראל להתנהג לפי התורה. בראש ובראשונה הם צריכים להגיד בבירור שהם חזרו לארץ כחלק מהתוכנית האלוקית של "אחרית הימים".
הרבה טועים בהבנת ביטוי זה, אבל המשמעות שלו ברורה: אחרית ימי הגלות. כל עוד אנחנו טוענים שחזרנו לארץ "רק" כדי להקים בה מקלט ליהודים הנרדפים, ישמעאל לא ירפה את אחיזתו. הציונות המדינית אינה מספיקה. צריך ציונות דתית, היודעת לעמוד על שלה, כדי להרפות אחיזה זו". (סוד מדרש התולדות חלק ו עמ' 134).
המצב הפוליטי הבלתי מוכרע, סבב אחרי סבב, כמו משקף תקיעות בזהות הציונית. הדרך להיחלץ מן התקיעות הזאת חייבת לעבור דרך טרנספורמציה זהותית שלה. השאלה היא מה יש בכוחנו לעשות כדי לזרז את התהליך ההכרחי הזה. מה שברור הוא שרק מי שיצליח להתחבר לשורשי הזהות הישראלית במובן החיובי ולא רק השלילי, יוכל ללא היסוס, להשיב את הסוס.