האם צמו בימי בית שני?

הרמב"ם בפירוש המשנה (ראש השנה פרק א משנה ג) קובע שבימי בית שני היו צמים בתשעה באב:
ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו המים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו.

וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אע"פ שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות.

בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן רעא) כתב שברור שתקנת הצומות קיימת גם כיום, אך ברור שלא היתה קיימת בזמן בית המקדש.

לכאורה דעת הרמב"ם תמוהה. כיצד ייתכן שצמו בזמן שבית המקדש קיים?

לכאורה הסברה הפשוטה לכך היא, שבית שני לא היה שלם. כך בוכים הגולים בעצמם על בית שני. כמו כן בבית שני הדברים המרכזיים לא היו: לא היה ארון, ואולי לא היה גילוי שכינה. לכן עדיין צמים על בית ראשון, כי החלק המרכזי חסר. ננסה לחשוב על כיוונים נוספים.

השפת אמת (ר"ה יח:) סבור, שגם בזמן בית המקדש, לעתים צמו ולעתים לא צמו. כאשר היה שלום, לא היו צמים אפילו בתשעה באב. כאשר המצב לא היה פשוט והיו משועבדים לשלטון זר, הרי שהיו צמים.

אמנם, פשטות דברי הרמב"ם שתמיד צמו. ובכל מקרה, מעניין הדבר שהגמרא כותבת שהגורם של צום או ביטול צום איננו תלוי בבית המקדש אלא במציאות המדינית: יש שלום או אין שלום.

מכאן ניתן להסיק: הצום איננו רק עבור העבר, אלא הוא עבור המתרחש כעת, ומהווה תזכורת גם להבא. ראשית, הוא עבור המתרחש גם כעת, ולכן הדבר תלוי במציאות של שלום או מלחמה בימינו; כאשר יש קשיים ואין שלום, הרי שהכל מצטרף כהמשך לחורבן הבית. לכן אנו אומרים בקינות לת"ב גם הרבה דברים שאינם קשורים לחורבן, אלא לצרות ישראל בתתנ"ו ובשריפת התלמוד ובשואה וכדומה.

שנית, הצום מהווה תזכורת שגם כאשר טוב, גם כאשר הבית בנוי, עדיין יש צורך בהתנהגות טובה; עדיין דברים עלולים חלילה להשתנות.

ייתכן שיש כאן מעבר לכך. לעתים טוב לאדם כל כך, שהוא לא מבחין עד כמה טוב לו. אולי יש משמעות בצום גם בזמן החורבן, כדי לזכור את ההיעדר, כדי לזכור את אותה מציאות שבה לא היה לנו כל אותו טוב. לעתים, אין האור ניכר אלא מתוך החושך. רק מתוך התבוננות בחורבן, ניתן להבחין במציאות העליונה והנפלאה של נוכחות שכינה.

ואולי זו המשמעות המיוחדת של הקינה "אש תוקד בקרבי" המתארת את הדברים הנפלאים שהיו לנו בעת הבניין ואת הדברים שחסרים אנו כעת (בדומה לדברים שאנו אומרים מיד לאחר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים).

כיום, לצערנו הבית חרב. אמנם ישנם דברים רבים שזכינו להם. זכינו לחזור לארץ ולחזור לבית לאחר אלפיים שנה, זכינו גם לחזרת חלק מירושלים, זכינו להקמת מדינה ולהרמת קרנה של תורה. אולם, עדיין חסר המון. גם מבחינה רוחנית, גם מבחינת השליטה בארץ, ובעיקר מבחינת השראת שכינה ותחושת שלטון ה' בקרבנו.

בצום תשעה באב אנו בוכים על כל מה שחסר לנו, בוכים על חורבן בית המקדש, על סילוק שכינה. בתוך הבכי זוכרים גם דברים נוספים שהם המשך של החורבן, כמו הרס גוש קטיף ועקירת המתיישבים שבו. אמנם, אנו זוכרים גם את כל מה שב"ה זכינו לו, ובכך הבכי מקבל משמעות נוספת: האם אכן אנו מתנהגים בצורה הראויה עבור כל מה שזכינו? וכמו כן, אם זכינו לכל כך הרבה, אם זכינו לתחילת גאולה, הרי שיש לנו כוחות להגיע לעוצמות גבוהות יותר, יש לנו כוחות לדרוש מעצמנו יותר וככל שאנו זוכים להיות במקום גבוה יותר, ככל שאנו זוכים להיות יותר בני חורין, כך אנחנו צריכים לדאוג לאותם אנשים שקשה להם ולעזור גם להם להגיע לחלום הגדול של עצמם.

ב"ה זוכים אנו לעשות חסד ולקדם אנשים רבים באוכלוסייה, ביניהם יוציא אתיופיה, חיילים בודדים, נוער בסיכון ועוד. הדאגה לקבוצות אלו באוכלוסייה אינה כדי לעזור להם בלבד, אלא, ככל שהם יהיו במקום גבוה יותר ויוכלו לחלום חלום גבוה יותר, כך עם ישראל ימצא את עצמו במקום גבוה יותר ובע"ה יוכל לראות יחד בגאולה השלמה.