לא יוצא מהראש
לא יוצא מהראשצילום: משה מילנר, לע"מ

17 שנים אחרי העקירה ונראה שהטראומה רחוקה מלהימחק מחיי היומיום של העקורים. פרופ' אבי לוי, נשיא האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה, ממייסדי נווה דקלים, מספר לערוץ 7 על התחושות הקשות המלוות אותו עד היום וככל הנראה יימשכו גם בעתיד.

"מכיוון שהטראומה הייתה קשה ונבעה מאכזבה כללית מהממסד, אני לא חושב שהיא תעבור", הוא אומר. "גם אם הזמן עושה את שלו ומכהה את הכאב, חודש אב תמיד כואב. זהו חודש החורבן הלאומי, אבל גם חודש של כאב וחורבן פרטי".

בדבריו מציין פרופ' לוי כי לא מדובר רק בעצם הגירוש והעקירה, אלא גם האופן שבו נעשו הדברים, חוסר הרגישות, צו הפינוי לבית בתשעה באב, כל אלה ועוד מעצימים את תחושת הניכור והכאב. "חיילים לובשי שחורים הסתובבו כבר שבועיים לפני כן בתוך הישוב, עברו מבית לבית וחילקו ביניהם את העבודה", הוא חוזר אל הרגעים בהם ראו המתיישבים מחלונות הבתים כיצד עולמם קרוב להיחרב. "הבנה שאנחנו נדרשים לעזוב, מה משאירים ומה לוקחים, אין וודאות לאן הולכים, אם יהיה אוטובוס שייקח אותנו עד למחסום, מה יהיה עם הילדים הקטנים. בכל שנה בחודש אב התחושה הזו חוזרת. החודש הזה צרב בזיכרון שלנו משהו שלא יעבור לעולם".

פרופ' לוי מוסיף כי העובדה שחורבן הישובים הותיר אחריו סימנים שניתן לראות אותם בכל יום ויום, מעצימה את הקושי לשכוח. "כשבכל יום בדרך למכולת אני רואה את המעברה שאליה הביא אותנו אחרי החודשים במלונות, הטראומה לא נשכחת. אמנם בנינו את הבית בניצן החדשה, אבל בכל יום אנחנו עוברים דרך המעברה, רואים ונזכרים", הוא אומר בהתייחס למתחם הקראווילות בניצן, בו עדיין מתגוררים חלק מהמתיישבים והדור הממשיך שאחריהם. "מי שמגיע יכול לראות את החושות השרידים הלכלוך והתוספות".

"יש מי שחושבים ששמו אותנו בווילות, אבל זו מעברה לכל דבר, מעברה עם גגות רעפים" קובע לוי ומספר על המכולה האחת שהוקצתה לכל משפחה כאשר זו רחוקה מלהיות מסוגלת להכיל את כל תכולת הבית.

הניסיונות להקים את חייהם מחדש מפגיש את העקורים באינסוף כשלים ומכשולים. רבים מהעקורים לקחו משכנתא על גב המשכנתא אותה הם ממשיכים לשלם על הבית שחרב. "בכל מקום בארץ טווח הגילאים של לוקחי המשכנתא הוא נמוך כי אנשים לוקחים משכנתא בגיל צעיר. אצלנו חתך הגילאים הוא אולי הגבוה ביותר בארץ. בלי המשכנתא הנוספת לא ניתן יהיה לבנות בית, וכשבונים בית הפער עצום בין מה שיכולים לבנות כעת לבין מה שהיה לנו שם".

"17 שנים עברו, אנשים עוד לא השתקמו והמדינה מתעלמת מהם. בשנתיים האחרונות יש מהעקורים שקיבלו הודעה מהמדינה שמתחיל נגדם הליך משפטי עם כתבי תביעה לתשלום רטרואקטיבי על המבנה שהם חיים בו במעברה. חיים שם לפחות מאתיים משפחות של עקורים וילדיהם שהתחתנו ואין להם אפשרות לרכוש בית אז קנו קראוון, קיבלו אישור ומיקמו אותו ליד הקראווילה. המדינה מתעלמת ממה שקיים שם. המדינה אמורה הייתה להמשיך ולקחת אחריות עד שאחרון העקורים ימצא פתרון".

פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לויצילום: דוברות שאנן

לוי מספר כי המדינה תענה לטענות אלה ותאמר שמדובר בפולשים ושלכל בתי האב נמצא פתרון ומענה, אך המציאות רחוקה מכך "אולי יש בודדים שפלשו, אבל אי אפשר להגיד על כולם פולשים. עצם זה שהמעברה קיימת זו תעודת עניות לממשלה".

עוד מוסיף פרופ' לוי ומתאר את אזלת היד הממשלתית מול תופעות קשות שחווים העקורים מבלי שאיש מושיט להם יד, אך תוצאותיהם ניכרות גם הים. בין השאר מדובר במקרים רבים של גירושין, צורך בטיפולים פסיכולוגיים מתמשכים, נשירה של הנוער, חילון ואף התאבדויות. "זה שנתנו פיצוי רחוק מלפצות", הוא אומר ומציין כי לו ברמה האישית נמצא פתרון בביתו החדש בניצן החדשה, אך רבים מאוד מהאנשים עודם חיים במצוקה מתמשכת.

"העקירה והגירוש שברו אותנו כלכלית מבחינת הישוב ומבחינות רבות נוספות, אבל דבר אחד לא הצליחו לעשות לנו. לא הצליח להם לעשות הפרד ומשול ולפזר אותנו בכל הארץ. הם רצו בכך. כשהם אמרו שיש פתרונות לא לקחו בחשבון את האפשרות ההגיונית להעביר את העקורים כקהילות. האידיאל מבחינתם היה לפזר אותנו, כל משפחה במקום אחר ברחבי הארץ. זה היה מבחינתם הפתרון, אבל העמידה האיתנה שלנו נובעת מההתעקשות להישאר כקהילה. היכולת שלי להתמודד מגיעה מכך שאני בישוב יחד עם החברים שלי ושאנחנו ממשיכים להיות בישוב דומה לזה שהיה לנו. זה נותן כוח".

כשהוא מדבר על האכזבה מהממסד, מזכיר פרופ' לוי את הימים בהם אותו אריאל שרון דאג להכשרת שטח להרחבת הבנייה בישובי גוש קטיף, והוא הוא אותו שרון ששיגר להם את צווי הגירוש. "לאנשים כמוני שעוסקים בחינוך ומדברים על מקומו של הריבון ועל למה צריך להקשיב לו ולבטוח בו, זה שובר בנו המון, אבל אותה רוח שליחות היא שעמדה לנו, ואנחנו קמים בונים וממשיכים לבנות, הילדים ממשיכים לחיות בישובים שלנו כדי להוסיף חיים בישוב המזדקן".

לאורך השיחה אתו מדגיש פרופ' שהוא "לא רוצה להישמע מתבכיין", ואנחנו שואלים מדוע חשוב לו להדגיש זאת, האם אכן לתחושתו יש מי שרואה בעקורים מתבכיינים. הוא משיב: "שנה או שנתיים אחרי הגירוש הוזמנתי להרצות באוניברסיטת בר אילן על יהדות ומדע. אחרי ההרצאה אנשים מתאספים סביבי ושאלים מאיפה אני. סיפרתי שמגוש קטיף. הגיע אחד השומעים, בחור עם כיפה, מאותם שאמורים להיות קרובים אלינו ואומר לי 'למה אתם מתבכיינים? הייתם במציאות של לחץ ביטחוני והצילו אתכם. נתנו לכם מזוודות של מזומנים'. נשארתי עם כאב מהשיחה הזו. לכן בוודאי שאני לא רוצה להישמע מתבכיין. הציבור לא יודע שקיבלנו פיצויים נמוכים, ששילמנו עבור הובלת המכולות ועבור המכירה שלהן בסוף".