לכתיבת ספר המחקר שלה על התמודדותם של עקורי גוש קטיף, 'שאינם בני מקומם', החליטה ד"ר אסנת סוויד לעבור עם משפחתה ולהתגורר באתר הקראווילות בניצן יחד עם העקורים עצמם. על המחקר והצעד החריג סיפרה בראיון לערוץ 7 עם צאת ספרה, 17 שנים אחרי העקירה.

"המטרה הייתה ללמוד מקרוב על אחת התופעות האוניברסאליות המשמעותיות של העשורים האחרונים, תופעת העקירה ממקום וההשלכות שלה במעגלי ההשתייכות השונים של הפרט והקהילה", היא מספרת ומתארת כיצד קיבלו אותה העקורים ששנתיים קודם לכן עברו את הטראומה על בשרם.

במעמדה המורכב כחוקרת אך גם כמי שחיה יחד עם העקורים עצמם הייתה צריכה סוויד "ללכת על קו תפר בין ניגודים, שלא לומר שדה מוקשים", כהגדרתה, ואכן הייתה הססנות מצד העקורים, בעיקר בתקופה קרובה כל כך לאירוע שהותיר בהם חוסר אמון כלפי המערכות השונות. "היו חששות וגילויים של הססנות אבל בסופו של דבר נפתחו בפני דלתות הקראווילות והלב".

ד"ר סוויד מציינת שרבים מהעקורים הגיעו לגוש קטיף ממניעי איכות חיים ולא ממניעים אידיאלוגיים, והדברים התחברו לתנאים הטובים, יחסי השכנות הטובים עם הפלשתינים, הביטחון היחסי והלגיטימציה הממשלתית. כל אלה חיזקו את החלטתם לתקוע יתד במקום. לדבריה השוואה בין ההתיישבות בגוש קטיף לזו שביהודה ושומרון מגלה תופעה הפוכה בהיבט זה. ביהודה ושומרון הגיע קודם הגרעין האידיאולוגי ובהמשך זה שמצא באזור איכות חיים, ולעומת זאת בגוש קטיף הגרעין הראשוני הגיע במגמת איכות חיים ובהמשך הצטרפו תושבים אידיאולוגיים כדי לחזק את המקום.

האלמנט האידיאולוגי הלך והתחזק בשל מספר פרמטרים שהתפתחו לאורך השנים כמו המציאות הביטחונית שהלכה והפכה מורכבת, היעדר קונצנזוס פוליטי ועוד לצד הבידוד הגיאוגרפי. כל אלה הובילו את המתיישבים לדבוק באתוס הציוני של בניית הארץ והוקמו קהילות משגשגות עם מערך חברתי משמעותי, חקלאות שהדגישה אצלם את היותם המתיישבים החלוצים החדשים.

סוויד רואה את המארג החברתי ביישובי גוש קטיף ככזה שיצר קואליציה בין שתי חברות שנפגעו בשנות החמישים, האוכלוסייה המזרחית והאוכלוסייה הדתית. "המעבר לגוש קטיף נתן לכל אחת מהקבוצות הללו את מה שלא היה לה. לקבוצת הפריפריה ניתנה הזדמנות לשפר את מעמדה כשהפכו לחלק ממפעל חברתי משגשג, והדתיים ראו את המרכזיות שלהם דווקא מתוך הגדרת גוש קטיף כמחוז שוליים ושם הערכים הדתיים והלאומיים שלהם יוכלו להתממש.

ערעור הביטחון באזור לצד הערעור המדיני פוליטי אחרי הסכם אוסלו, "מתחזקת תחושת השליחות הלאומית של התושבים. ככל שהמציאות הביטחונית והפוליטי מתערערת הם רואים את עצמם יותר כמגן אזרחי. הם הופכים לחיילים בלי מדים, לגיבורים בעל כורחם ומתוך כך לאידיאולוגים בעל כורחם. המציאות המורכבת גרמה לרבים מהם התחזקות אידיאולוגית", היא אומרת ומספרת על שיח עם מתיישב חילוני שהסביר את החלטתו להתיישב ברצועה במושג 'ארץ ישראל נקנית ביסורים'. דבריו, היא אומרת, מבטאת את התהליך שעברו מתיישבי גוש קטיף.

מתוך הבנת הדינמיקה הזו ניתן להבין את עצמת המכה האנושה שספגו בעקירה שהתקבלה כעקירה מזהות ומהות, מחיקה של כל ההישגים שלהם והעברתם צעדים רבים לאחור, לחברת סעד מחברה משגשגת. "הם הפכו לעוד חברת שוליים בחברה הישראלית. אנשים משתמשים במונחים של קטיעת אברים ואונס כדי לתאר את התחושה, תחושת השפלה והתבזות. זהו אבדן זהות מעבר לאבדן הבית והפרנסה".

המשמעות היא שגם אם קיבלו העקורים מענה לצרכיהם הפיזיים טראומת הבגידה הפוליטית צרוב בהם עד היום. הקושי להכיל את המורכבות בלט ביום העצמאות, היא אומרת, כאשר דגלי ישראל נתלו לצד דגלים שחורים ודגלי 'לא נשכח ולא נסלח'. כך גם השינויים בתפילה לשלום המדינה.

"אחד הדברים הבולטים שראיתי באוכלוסיית העקורים שהגיעו לניצן הוא כפל הזהות, המורכבות, הדיסוננס בכל דבר בחיים, חווים ארעיות ורוצים להשתקע, מקבלים את הדין ורוצים לחזור לגוש קטיף, רוצים לסלוח ומבטאים ניכור מאוד גדול, מצד אחד רוצים לחזור ולהשתלב בחברה הישראלית אבל יש גם רצון חזק להישאר נבדלים ומיוחדים".