משה ליאון
משה ליאון צילום: ראובן קופיצ'ינסקי

האבל והשמחה על ירושלים מתקשרים יחד במשפט שנכתב בתלמוד הבבלי, במסכת תענית, ואותי כראש העיר ירושלים בשנים האחרונות הוא מלווה בכל עת: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". התקומה, התעוררות העיר לחיים, ההתקדמות שלה - תלויות בכוח שלנו להתאבל עליה ולנצור את חורבנה ביומיום.

בשגרת החיים אני עוסק בבניין ירושלים ובפיתוחה, בחיזוק עולמה התורני, בבנייתה הפיזית ובהנגשתה בכל חלקי העיר - בשמחתה.

כמי שפועל ביומיום על מנת שכולם יזכו לשמוח בירושלים, אני מרשה לעצמי אחת לשנה גם להתאבל על חורבנה ולצפות לבניינה השלם.

חורבנה של ירושלים בתקופת בית ראשון ושני היה חורבן פיזי מורגש, חורבן של בית המקדש העולה בלהבות ונחרב לעיני כולם. חורבן שבו נופלות החומות המובילות אל המקום הקדוש ביותר, היפה ביותר והחיוני ביותר לעם היהודי.

חורבן זה הגיע אחרי הידרדרות רוחנית, מלחמת אחים, זלזול בתורה ובחכמי ישראל ודריסת המצוות הכתובות בתורה.

כיום, אלפי שנים אחרי חורבנה הפיזי, אנו עדיין מרגישים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט את חורבנה הרוחני. גם בימי בית ראשון ושני חרב הבית כי לא נהגו כבוד זה בזה, כי לא עמדו באמות המוסר שאליהן התורה מכוונת אותנו, וכמובן שלא הלכו בדרך הישר והטוב.

ישנן תשובות רבות לשאלה מדוע נחרב הבית. בתלמוד הבללי במסכת גיטין הגמרא מביאה עשרות סיפורים ודוגמאות על תקופת החורבן, על המצב החברתי הקשה, הרעב, המשבר הרוחני והתורני. בקינות אנו מקוננים על נשים רחמניות שאכלו את ילדיהן, על עשרת הרוגי מלכות, על גדולי התורה וגדולי הדור שמתו ונרצחו באכזריות. אבל הקינות והחורבן הפיזי הם התוצאה של משבר רוחני, מוסרי וחברתי קשה ביותר שהוביל לתוצאה המרה. גם היום אנו מבכים את הפעולות שנעשו אז ומתפללים לשנות, לקדם ולתקן כדי שנראה בבניינה של ירושלים.

לצערנו, עדיין אנו לא מכבדים מספיק זה את זה, ועדיין חורבנה של ירושלים מורגש בנוף העירוני. אילו רק היינו יכולים לעלות לרגל ולראות את תפארתה של ירושלים בחגי ישראל. אילו רק היינו יכולים לשמוע את שירת הלוויים או את שמחת בית השואבה, שעליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

מגילת איכה פותחת במילים "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה, רבתי בגויים שרתי במדינות הייתה למס". העיר ירושלים הייתה בודדת ומבודדת, עיר מחולקת ומפורדת, עיר שוממה ללא חיות ושמחה וללא שירה ומנגינה.

אז נכון, היום ירושלים היא חלק מהגאולה, מקור לגאווה הלאומית שלנו כמדינת היהודים. ירושלים מתפתחת ומתעצמת, והיא אור לעמים וליהודים מרחבי העולם המגיעים לבקר בה. בירושלים ישנו השריד האחרון מבית המקדש - הכותל המערבי, ומשם התרחבה העיר מכל כיווניה.

הקמנו מדינה, כנסת ישראל נבנתה בירושלים, וכמותה בתי כנסת רבים, ישיבות, מרכזים רוחניים. רבנים גדולים חיים בה. אך מגילת איכה מחזירה אותנו לאחור ומזהירה אותנו - היו מאוחדים, כבדו איש את רעהו ורוממו את רוחה של ירושלים, שגדושה בקודש אך חסרה את קודש הקודשים, מלאה ברוח אך חסרה את רוח הנביאים, מלאה בשירה ובתרבות מגוונת אך חסרה את שירת הלוויים.

כראש העיר ירושלים אני חולם על בניינה הרוחני, חולם על מיליוני יהודים שיעלו לרגל בשלושת הרגלים ומקווה לזכות ולראות בבניינה השלם של העיר.

בתשעה באב אבכה על החיסרון הגדול שאנו כעם מאמין מרגישים בימים אלו, עת נשב בין אבני הכותל המערבי ונרגיש את העצב הרב שאנו שרויים בו, ואתאבל על הרוח היהודית שעוד חסרה לירושלים.

אסיים בפסוק מזכריה (ח, ד): "כה אמר ה' צב־אות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים".

שנזכה לשבת יחד, צעירים ומבוגרים, כל שבטי ישראל, מאושרים ובעיקר מאוחדים - כי אנשים אחים אנחנו.

***