ארנון סגל
ארנון סגל צילום: שרון גבאי

אי אז בקורס מבוא לפסיכולוגיה בלימודי ההוראה, הוסבר לנו שלעיתים עודף רציונליזם משמש כלא יותר מאשר אמצעי הגנה על הנפש. ובעברית מדוברת: הנטייה להתעלם ממה שהלב מבקש לטובת מה שכביכול דורש ההיגיון – עלולה להתברר בסופו של דבר כדרך נוחה לברוח מעצמנו וממהותנו, ולאו דווקא כמסקנה הכרחית העולה מבחינת המציאות לאשורה.

לא הייתי מטריח את הקוראים בדקויות פסיכולוגיות לולא היה מדובר בנקודה הכאובה והבוערת ביותר לנו, הציונים־דתיים, הימנים. במסווה של הנמכת ציפיות כללית ביחס להנהגה בקרב הציבור הדתי־לאומי, אולי הימני בכלל, בכסות של הקטנת שאיפות ריאלית כביכול – מסתתר ייאוש גדול. אולי זו סדרת מערכות הבחירות הבלתי נגמרת, אולי ממשלת הימין־ימין ששלטה כאן בין 2015 ל־2020 שלא מימשה כמעט דבר משאיפותיו של הימין, ואולי זו התחינה היהודית המסורתית שהפכה עם הזמן להשקפת עולם: שרק לא יהיה יותר גרוע. ראש ממשלה שנמנע מלהחריב יישובים כבר נחשב להישג ימני גדול שעלינו להיות אסירי תודה לו.

עד שיש מי שמביא את הדברים לאבסורד. למשל – דוגמה אחת מאין־ספור – כשבשורות הימין העמוק נשמעים קולות הגורסים שהנצחת שלטון אבו מאזן ושומו שמיים, גם שלטון חמאס, הוא בכלל אינטרס ישראלי, כי מי שיבוא במקומם עלול להיות גרוע לאין שיעור.

או הרעיון החולני שהועלה משום מה דווקא בזמן ממשלת המחנה הלאומי, להעביר את שרביט השליטה בהר הבית מירדן לסעודיה, שכביכול נוחה לנו יותר. הצעה גאונית מבית היוצר היהודי, להחליף פרה בחמור. ורק הרעיון המשונה שאנחנו נשלוט לבדנו במקום הקדוש בעולם, אתר שהוא הסיבה העיקרית שבגללה חזרנו לכאן אחרי אלפיים שנה, לא חולפת לרגע במוחנו. והכול מתוך איזו הנחה סמויה שאיננו בוגרים מספיק כדי לשלוט שם בעצמנו.

או לדוגמה הוויכוח הפנים־מגזרי המתיש על מתווה הגיור, האם הוא יועיל במניעת הצפת הארץ בגויים או שאלה כלל אינם מעוניינים להתגייר, והכול תוך התעלמות אלגנטית של שני הצדדים מהפיל הגדול שבאמצע החדר, זה שללא ספק אִפשר יבוא סיטונאי של לא־יהודים למדינת היהודים: סעיף הנכד בחוק השבות. והוא הרי כאן ללא שינוי זה יותר מחמישים שנה כי חדלנו מלהאמין, וזה כולל גם את המפלגות החרדיות, שאפשר בכלל לשנות אותו. למה בעצם?

ואז, כשמהחזון הלאומי־יהודי של הימין לא נותר דבר, אנחנו מסתפקים בעצם הכותרת הריקה מתוכן "שלטון הימין", כי השמאל הרי יהרוס הכול. כי בניגוד לימין, בשמאל לא מהססים להכריע – יוכיחו הסכם אוסלו וחורבן גוש קטיף והשנה האחרונה שחלפה עלינו. ואחר כך אנחנו מתפלאים לגלות שהבוחרים אינם נותנים עוד אמון בגוש הימין מהדגם המדומה, וכך מוצאים את עצמנו בדשדוש פוליטי ללא מוצא.

אנחנו מוכרחים ללמוד להכריע. קטנות ממארת אוחזת בנו, והיא מביאה אותנו פעם אחר פעם לפנות את הבמה לטובת גורמים אחרים שאינם מהססים לקבוע עובדות בשטח על פי השקפתם.

זה הזמן להכריז בקול רם: יש לנו חלום גדול, חלום הדורות היהודי – שמדינת ישראל תכיר בהר הבית כמקום קדוש ליהודים ותאפשר בו חופש פולחן וחופש תנועה. יש לנו חלום שמדינת ישראל תחדל מלהתנכר לקודשיה ותפסיק לראות בהר הבית חצר אחורית.

יש לנו חלום: להשיב את גלגלי ההרס לאחור ולשוב ולבנות את גוש קטיף. יש לנו חלום להחיל את הריבונות ביהודה ובשומרון, ובשלב ראשון על כל שטחי C – 60% מהשטח. יש לנו חלום שסעיף הנכד בחוק השבות יבוטל, כך שרק יהודים לפי ההלכה יוכלו לעלות ארצה. יש לנו חלום שבו המסתננים שבים לארצותיהם והמדינה לוקחת על כתפיה את הדאגה לשמירת הרוב היהודי בארץ.

יש לנו חלום על מערכת משפט שמבינה את מקומה, על מדינה שבה השופטים אינם ממנים את עצמם. יש לנו חלום על מדינה שבה לבג"ץ אין עוד אפשרות לפסול חוקים שחוקקה הכנסת. יש לנו חלום על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה כך שהוא לא יהיה כול יכול בעוד ראשי ממשלה מתחלפים ושבים ומתחלפים. יש לנו חלום שהמשטרה והשב"כ, גופי אכיפת החוק, יקפידו בעצמם על שמירת החוק ועל כבוד האזרחים הטובים, ובעיקר: שידעו להבחין בין אויב לאוהב.

יש לנו חלום גדול על הרבנות הראשית, שלא תהיה עוד רק על תקן מש"ק הדת של המדינה, אלא כזו העונה לייעוד המקורי שאליו כיוון הרב קוק: מורת הדרך לרבים, סמכות רוחנית והלכתית. זה לא מסובך כל כך. יש לשנות את הגוף הבוחר את מועצת הרבנות. לא עוד 150 עסקנים אקראיים, אלא קלפיות שבהן יוכל לבחור את חברי מועצת הרבנות כל מי שיתחייב לציית לפסקיה. מספר חברי מועצת הרבנות הראשית יגדל מ־15 ל־71, ואלו בתורם יבחרו את הרבנים הראשיים.

יש לנו חלום על מציאות שבה אוהבי העם והארץ אינם נרתעים עוד מלהכריע לטובת המדינה היהודית, ערכיה ואמונותיה. זמן רב מדי נמנענו מלהכריע. אין עוד מנוס מלעשות זאת.

הכותב מתמודד לרשימת הציונות הדתית לכנסת

***