הצוות נתן אמון לא נתפס בחוקרי המשטרה. עמית מררי
הצוות נתן אמון לא נתפס בחוקרי המשטרה. עמית מררי צילום: דוברות משרד המשפטים

בדיחה דרויאנובית גורסת: ההוא שקנה סוס אצל סייס ורימה אותו הסייס ומכר לו סוס צולע. לאחר שעה חזר ובא הקונה והתחיל צועק: גזלן, רמאי! את ממוני לקחת וסוס נתת לי של שלוש רגליים. השביח אותו הסייס: ידידי, לחינם אתה כועס וצועק. חייך, שלא לקחתי מאיתך ממון אלא כנגד שלוש רגליו של הסוס.

בדיחת הסוס היא משל נפלא לשתי הגישות בפרשת פגסוס. לאחר שנחשפו השבוע מסקנות הדו"ח המיוחד של ועדת מררי, נשמעו שני סגנונות תגובה מרכזיים: גישת ההוא שקנה סוס, שהתרעמה על שימוש רוחבי של משטרת ישראל ברוגלה מסוכנת ובת שלוש רגליים שפגעה אנושות בחוק ובפרטיותם של אזרחי ישראל, וגישת הסייס, שהתמוגגה מכך שהכותרות בעיתון 'כלכליסט' מלפני שמונה חודשים התבדו, ולא נמצאו ראיות לפישינג נגד ראשי ערים, מנכ"לים, משרדי ממשלה ואישי ציבור נוספים. לפגסוס יש שלוש רגליים ולא שתיים, צהלו.

כמה איוולת יש בצהלת הסוסים הזו. מי שטורח לקרוא בגוף הדו"חות ולא מסתפק בהעברת ההודעות לתקשורת של משרד המשפטים בתוספת דגשים מתוך מפת היעדים המסומנים אצלו מראש, לא היה מתייחס לשאלת הפרסומים ב'כלכליסט' אפילו במילה השבוע. העיסוק של הצוות בבחינת השמות שפורסמו בתחקיר ככאלה שמכשירם הסלולרי הודבק הסתיים לפני ארבעה חודשים, ופורסם בהרחבה בדו"ח הביניים שלו. אם היה מקום לחגיגות הרגל השלישית, הוא היה אז. מה שהתגלה השבוע, עד כמה שעודן ורוכך על ידי הצוות, הוא מידע מבהיל שצריך להדיר שינה מעיני כל אזרח בישראל.

"הפנמה" ו"נהלים" זה מספיק

זה נפתח בקביעה נורמטיבית ברורה של עורכת הדין עמית מררי וצוותה, שמשום מה נפלו בה מחלוקות משונות לאורך שמונת החודשים שחלפו מאז פרסום התחקיר. לא קיים בחוק סעיף המתיר שאיבה סמויה מרחוק של מידע מתוך מכשיר סלולרי או כל סוג אחר של מחשב, וממילא אין למשטרה כל סמכות לעשות זאת. ניתן להאזין, בכפוף לצו בית משפט, לתקשורת שמתקיימת בזמן אמת בתקופה המוגדרת. כמו כן, ניתן לערוך חיפוש במכשיר לאחר מעצר חשוד ובאופן גלוי – שוב, רק על פי צו.

ומכאן לעובדה השנייה, שהיא טכנולוגית ולא משפטית. לתוכנת פגסוס, שאין כל ספק כי המשטרה רכשה ועשתה בה שימוש במשך מספר שנים, ישנן יכולות לפרוץ למערכות הפעלה של מכשירים ולשאוב את כל סוגי המידע מתוכם. אלו יכולות להיות התכתבויות ווטסאפ או תוכנות מסרים אחרות, יומנים, פתקים אישיים, תמונות, מיקומים והקלטות. הכול. למען האמת, היכולות האלה הן עיקר העניין והחידוש שברוגלה המדוברת, ולכן היצרנית שלה, חברת NSO, אוהבת לשמור את עצם קיומה במקום קריר ויבש, ונמנעת מלחשוף כל מידע לגביה. אפילו בדו"ח מררי שפורסם ישנו חלק חסוי שהוגש רק ליועצת המשפטית לממשלה כדי להימנע מ"חשיפת סודות מסחריים של החברה".

כבר כאן צריכות לצוף שאלות לא קלות על המשטרה. בהנחה שהצורך בתוכנה היה אך ורק צפייה בתכתובות של תוכנות מסרים כמו ווטסאפ על פי צו, מדוע לא דרשה המשטרה בחוזה שחתמה עם החברה לנטרל טכנולוגית את היכולות האסורות? האם עד כדי כך סומכים בגוף עתיר הכוח הזה על טוהר ליבם של כלל המשרתים, ומאמינים שלא יפזלו אפילו פעם אחת למידע פרטי של יעד מודיעיני כדי להגביר עליו לחץ ולקצר תהליכים?

אלו השאלות ששאלו גם חברי צוות מררי. התשובות שקיבלו עגומות למדי. במחלקת הסיגינט של משטרת ישראל טענו שעם רכישת הרוגלה נקבעו נהלים ברורים האוסרים על כל אחת מהפעולות הבלתי חוקיות שהוזכרו.

נהלים. הלא אנחנו יודעים את עוצמתם המשתקת של נהלים פנימיים ואת האפקטיביות המופלאה שלהם במניעת מעשים שאינם ראויים.

אבל לא צריך להיות אדם סקפטי ומריר שכותב טור בעיתון כדי לנחש שדפי הנהלים שימשו בעיקר ליצירות צבעוניות של צאצאי החוקרים במחלקה. צוות מררי הלך ובדק את פעילות המחלקה, וגילה שבמסגרת האזנה לתקשורת בזמן אמת שמותרת על פי צו, "זלגו" למערכת פרטי מידע מהטלפונים המואזנים שכוללים פרטי יומן, אנשי קשר, פתקים, רשימות אפליקציות מותקנות והחמור ביותר – תקשורת שנאגרה במכשיר בתקופה שקודם הצו. הצוות לא הצליח להגיע למספר מדויק, אך תיאר בדו"ח כי "במקרים רבים התקבל מידע מן הסוג הזה במסגרת האזנת סתר". לאור רכרוכיותו הכללית והעין הטובה שנוהג הצוות כלפי המשטרה, מדובר בנתון מבהיל למדי.

יש להודות לצוות על הבדיקה מאירת העיניים הזאת, שמאשרת את ליבת התחקיר המסעיר מלפני שמונה חודשים, אך הניתוח והמסקנות שלו הם עלבון לאינטליגנציה. "צוות הבדיקה התרשם כי קיימת הפנמה ומשמעת של הגורמים הרלוונטיים ביחס לגדרי המותר והאסור", כתבו בסלחנות אבהית. אותה מחלקה שרכשה ביודעין רוגלה בעלת תכונות פליליות, ונמנעה מלהגביל אותה טכנולוגית, "הפנימה" את הנהלים. ניתן רק לדמיין כיצד נערכה ההתרשמות: עורכת הדין מררי התיישבה לצד חוקר שערך האזנת סתר, והוא הדגיש בפניה בדבקות חצי דתית כי הוא נזהר מאוד שלא לגלול אפילו בזרת את הצ'אט שפרץ אליו בווטסאפ אל מעבר לתאריך המותר. את הצחוק הפרוע של ראש המחלקה אפשר לשמוע עד כאן.

התמימות המופלאה לא הסתיימה בהתרשמות מהנהלים. לטענת כותבי הדו"ח, המשטרה נמנעה מלהפיק בכתב את החומרים שנשאבו שלא כחוק, ומזה למדו כי לא נעשה שימוש בחומרים האסורים. הממצא המגוחך הזה אפילו הודגש בהודעות לתקשורת. קשה לחשוב על איוולת נאיבית מזו. למען האמת, אפילו כותבי הדו"ח חשו בזה, ובמעמקי הדו"ח הודו כי "הצוות לא הגיע לממצאים ברורים בעניין הצפייה בחומרים שהתקבלו, ולא נמצא שהיו נהלים שהתייחסו באופן מפורש לעניין זה". כלומר, המשטרה אומנם לא הגישה על מגש של כסף חומרים מתויקים שהוציאה מהחדירות הפליליות, אך אין כל דרך לבדוק אם נצפו ונעשה בהן שימוש.

זה מגוחך להחריד. כל הבדיקה הופכת חסרת משמעות עם ההודאה הזאת. נדמיין, לצורך המשל, חוקר שמנסה לדוג דמות מסוימת שחשודה בעיניו אך לא מוצא בהאזנות הסתר את שחשקה נפשו. הוא נעמד מעל מומחה הסייבר, ומבקש ממנו לגלול מעט לאחור את הצ'אט בווטסאפ, או לפתוח לרגע את אפליקציית הפתקים. שם הוא רואה דברים שעשויים לשמש אותו, מתעד אותם בפנקסו במקום במערכת המשטרתית, ומכאן סלולה הדרך למעצר ולצו חיפוש פיזי בטלפון לצורך הלבנת המידע שצד בעזרת הפגסוס. הצוות מודה, למעשה, כי אין לו כל דרך לדעת אם כך אכן נעשה, ועם זאת מתרשם מטוב ליבם של החוקרים.

השורה התחתונה ברורה: המשטרה רכשה במיליוני שקלים כלי שיש לו יכולות פליליות מובהקות ששום צו לא יכול להלבין, נמנעה מלהגביל אותן טכנולוגית, ב"מקרים רבים" היכולות הפליליות של הכלי גם יצאו אל הפועל ודלו חומרים ממכשירים באופן אסור, אך לטענת המשטרה קיימים נהלים שאוסרים שימוש באותו מידע. אין כל דרך לאמת את טענה הזאת, ולעולם לא נדע כמה חיפושים בצו שלאחר מעצר היו מונחי חדירה מוקדמת באמצעות פגסוס. הטענות מלפני שמונה חודשים על "מדינת משטרה" לא רק שלא הופרכו, אלא גם קיבלו חיזוק משמעותי מהגורם המוסמך במשרד המשפטים. ניתן לקוות שבדיקת מבקר המדינה, שמתקיימת במקביל בימים אלה, תאמץ גישה קפדנית יותר ותמימה פחות.

ונקודה אחרונה, ברוח סערת עורך הדין משה סעדה מן השבוע שעבר. במהלך השבוע התראיין רוני אלשיך, הנאשם הראשי בדברים הנוקבים שמסר סעדה בריאיון, לעיתון 'ישראל היום'. "סעדה שקרן, נקודה", זעקה הכותרת בגודל פונט 98 על שער העיתון, מצטטת את המפכ"ל לשעבר. אני, כשלעצמי, די לי בידיעה שאלשיך הוא הדובר כדי לחשוד שהציטוט הוא בעצמו בדיה. אך גם מאמיניו הגדולים, ששמעו אותו מצהיר בביטחון בכנס באוניברסיטת רייכמן לפני שמונה חודשים "למשטרת ישראל אין פגסוס, למען הסר ספק", חייבים להודות השבוע שהאמת אינה נר לרגליו של האיש.

יישוב צעיר לנצח

הדיון המורחב בבג"ץ בסוגיית מצפה כרמים שהתקיים ביום רביעי שעבר הוא עילה לטור מורחב, אך מה נעשה וקובעי סדר היום אינם מתחשבים במועדי יציאת גיליונות 'בשבע'. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר.

הייתה זו חגיגה, במידה רבה מוצדקת, של תושבי מצפה כרמים. חרב החורבן שריחפה מעליהם באופן ממשי הוסרה ברגע אחד, בזכות חבירה נדירה של השופטים ברק־ארז ועמית אל מחנה סולברג והנדל (שגם החלטתו אינה מובנת מאליו). אומנם במגבלות רבות, ובאופן שהיישוב לא יוכל להתפתח באופן סביר בשנים שיבואו, הוחלה תקנת השוק על המבנים הקיימים ביישוב. היישוב הצעיר והקטן, כך על פי החלטות בג"ץ, יישאר כנראה צעיר לנצח.

אך התמונה הגדולה יותר, או שמא יש לומר המערכה שלמענה הייתה מוכנה נשיאת העליון חיות לספוג את ההפסד בקרב, היא עתידו של סעיף 5, המוכר יותר בשם תקנת השוק. כבר בפסק הדין המוקדם ניסתה חיות לנעוץ בו גרזנים עקרוניים, ובפסק הדין הנוכחי גם עלה בידה. העתיד של אלפי בתים שנבנו על שטחי מחלוקת בתום לב לוט מעתה בערפל, ואולי אפילו התפזר הערפל והתגלתה תמונה ברורה של איום מיידי.

נסביר בקצרה: תקנת השוק הייתה הכלי העיקרי שבאמצעותו מתמודדים המשפטנים עם כאוס הקרקעות והחוקים ביהודה ושומרון. מאז ביטול חוק ההסדרה על ידי בג"ץ, הוא הפך לכלי היחיד. במין תעלול מחוכם ביטלו השופטים את החוק ומנדלבליט הסכים עימם, מפני שהוא מיותר לאור הכלי המשופר שנקרא תקנת השוק.

הרציונל של התקנה, שנקבעה במסגרת החקיקה המקומית ביהודה ושומרון שמחיל המשטר הצבאי, הוא שתום לב מהווה עילה מספקת למניעת הרס של בנייה על מקרקעין במחלוקת. במקרה מצפה כרמים, לדוגמה, הממונה על הקרקעות זכה לאישור אחר אישור מאלופי פיקוד, שרי ביטחון וראשי ממשלה לאפשר לחטיבה להתיישבות להקים במקום יישוב. כשבאו מאוחר יותר ערבים וטענו לזיקה, כמובן בלי הוכחת בעלות, פסקו השופטים להותיר את המבנים על כנם בגלל שהוקמו בתום לב.

אבל, וזהו הקוץ שבאליה, פסק הדין הנוכחי העלה את חובת ההוכחה לתום לב בעת הביצוע לרף גבוה למדי. מקרה מצפה כרמים, שהוכשר, הוא באמת חריג בתומתו. בפני בית המשפט עמדו קצינים בכירים לשעבר שלא חשודים באהדת ההתיישבות, כמו בוגי יעלון, והעידו בפירוש שאישרו וליוו את העלייה לקרקע. לא כל יישוב ובית ביהודה ושומרון יוכל להוכיח תום לב ברמה כזאת. לעומת זאת, ערבי שטוען לבעלות אינו נדרש לרמה גבוהה של הוכחת זיקה, והשער לפינויים רבים נפרץ.

בפסק הדין חולקה ההכרעה ל"מישור העקרוני" ול"מישור היישומי". "תום הלב שנדרש... הוא תום לב סובייקטיבי ברף הגבוה, שיש לבחון אותו באמת מידה קפדנית", נקבע במישור העקרוני, אותו חלק שפחות נכח בכותרות האופוריות ובחגיגות השמחה של השבוע שעבר. ייתכן מאוד שבמסווה חגיגות השמחה עברה כאן החלטה שעוד יבכו עליה בכיות הרבה. רק ממרחק של שנים והחלטות בג"ץ נדע מה המשמעות של אותם "רף גבוה" ו"בחינה קפדנית", והאם יש בית נוסף, מלבד מצפה כרמים, שיצלח אותם.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***