פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: דוברות שאנן

משה רבנו מתחיל בפרשתנו את נאומו הארוך שיסתיים עם מותו בסוף הספר. בנאום הזה הוא מוכיח באהבה, חוזר ומחזק ומחדש מצוות, מחבק ונפרד מעם ישראל בעצות והדרכות לקראת כניסתם לארץ ישראל ותחילת התנהלותם הארצית השונה במהותה מההתנהלות הניסית שהייתה במדבר. וכל זה הוא עושה כפי שרק גדול מנהיגי העם היהודי יכול לעשות.

נציץ הפעם על הטיפול שלו באחת המחלות הנפשיות הקשות שאדם ואומה יכולים ללקות בה: "ותרגנו באהליכם ותאמרו: בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו". (דברים א', כז').

השבוע נחקור מהי אותה נרגנות ולאלו תוצאות הרות אסון היא יכולה להוביל את האדם והחברה. אחת המידות הקשות היא מידת כפיות הטובה; אדם כפוי טובה הוא אדם שהטובה אצלו מכוסה. האדם הזה מתעלם מהטובה שאחרים עשו עימו; הסכנה בכך שכשאדם מתחפר ומאמץ התנהגויות כפויות טובה המחלה מתפתחת לדרגה יותר גרועה: אי הכרת הטוב בה׳: אם אינך מכיר בטוב שאדם עשה לך ואתה מתרגל לכך, ממילא אתה גם לא מכיר בטוב שיוצר האדם עושה עימך, ודוגמאות לכך רבות.

מידה רעה לא פחות היא לשון הרע, ונכתבו על כך ספרים וקונטרסים רבים ולצערנו הדבר הפך להיות חלק מובנה בחיינו היומיומיים, עד כדי כך שהחברה איבדה כל רגישות. ערכים כחופש הביטוי גברו על איסור לשון הרע , ולצערנו הדבר הובילו אותנו למצבים של איבוד הדעת ואף גרוע מכך. האמצעים הטכנולוגים החדישים מכתיבה ועד ציוץ שטחי בכתב ובעל פה והכל נישא במהירות הבזק על הרשת ונוחת מול עיניו של אדם, עד שהדבר הופך לחלק מרכזי בהוויתו. הפצת דברי לשון הרע בלחיצת כפתור באפס מאמץ מתפשטת מהר יותר ממחלה מידבקת וממארת.

ויש אף גרוע משתי מידות רעות אלו: מחלת הנרגנות; מחלה שמאחדת באופן קטלני את מידת כפיות הטובה עם לשון הרע. כפוי הטובה מכסה את הטובה שעשו עימו, הנירגן לא מתעלם מהטוב שעשו עימו, אלא מאשים שבעצם זו לא הייתה טובה אלא רעה.

מה אמרו עם ישראל בפסוק דלעיל? : נכון הדבר שה׳ הוציאנו ממצרים, אבל עשה זאת כדי למסור אותנו ביד האמורי להשמידנו. לכך קורא משה נרגנות.

אדם זכה לעושר אין-סופי והוא עומד ומשליכו ללב ים. המביט מן הצד חושב שהאדם הזה בלתי שפוי. אומרת המשנה באבות: "איזהו עשיר - השמח בחלקו". ראו את הטובות הגדולות שמרעיף עלינו ה', אך במקום לשמוח בחלקנו ובכך יהיה עושרנו - אנו כופרים במה שנתן לנו ואף אומרים: היש ה׳ בקרבנו? ועוד זה מלווה בנרגנות שהיא שילוב של כפיות טובה ולשון הרע. שניהם מביאים לכפירה בה׳; הנרגן פוגע במטיבו במקום הרגיש ביותר. לא ביקשנו שיגיד תודה, אבל לפחות שישתוק במקום שיתרגם בתודעתו ורוחו את הטובה שנעשתה עבורו לרעה. זה קיים במישורים רבים בחברה שלנו, בארגון, בזוגיות ועוד.

חייל מוסר נשמתו ושם נפשו בכפו בכדי לבצע משימה ביטחונית; ברור שהוא עושה טובה לעם ולחברה. לא מבצע את שליחותו על מנת לקבל פרס, אבל להעמידו לדין על קבלת החלטת שוגג במהלך פעילות מבצעית מסכנת חיים ולשפוט את מעשיו מתוך משרדי חקירות ממוזגים זה פוגע.

ה׳ מוליך את עמו במדבר, עושה עימם ניסים וחסדים יומיומיים, ובמקום להודות, להלל ולשבח אותו, האספסוף מאשימים אותנו בקונסיפרציות: נתת אותנו ביד האמורי להמיתנו במדבר. העם מואס בארץ חמדה. לנרגן אף פעם לא טוב; הוא תמיד מקטר, מקטרג ומחפש את השלילה שבכל דבר. זהו גם הבסיס למתאוננים; מתלונן לפחות מתלונן בגלל סיבה כלשהי, למתאונן אפילו אין סיבה; הוא תמיד מתאונן על מה שיש ורודף אחר מה שאין. לא קיים הדבר שיכול לרצות את הנרגן, הוא תמיד יחפש את הרע שבדבר, והעונש שמקבל העם על נרגנותו הוא קשה מנשוא: גלות - "וירגנו באהליהם... ולזרותם בארצות". ( תהילים קו', כה').

משה רבנו באהבתו את העם ובחרדתו כיצד יבנו מדינה בארץ ישראל מצייד אותם בתובנות שבסיסן עובדתי בהתנהגותם במדבר. הנרגנות שהייתה שם מסוכנת ותביא אותם לגלות ולחורבן, לכן הוא מזהירם מפניה. לצערנו זוהי מחלה נפשית שלא נעלמה מקרבנו; ההיפך, פעמים ישנה תחושה שהיא הולכת וגוברת והורסת כל חלקה טובה בתוכנו.

התרופה היא לבנות מחדש את מידת הכרת הטוב, לבכר את החיוב על השלילי, ולדעת תמיד לשמוח על חצי הכוס המלאה. אט אט ניגמל מהנגע הנפשי הקשה, ואזי אותה גלותיות שבתוכנו, אותו תוצר נרגנות, תסייע לנו לחיות את החיים מתוך ראיית הטוב, ובכך לראות מעלת חברנו.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה