לוח השנה העברי בנוי משני צירים מקבילים: הציר החודשי, הירחי, שעל פיו נקבעים חגי ומועדי ישראל; והציר השבועי שבו נקבעת קדושת השבת בכל שבעה ימים.
קיומם של שני הצירים הללו מייצר לא-פעם מפגשים מאתגרים: עשרה בטבת שחל ביום שישי, פורים משולש, ערב פסח שחל בשבת, יום הכיפורים שחל בשבת – אלו רק חלק מן הדוגמאות של מפגשים מורכבים בין הקדושות השונות. מפגשים שמאלצים לפעמים קדושה אחת להרכין ראש בפני חברתה (לרוב, גם אם לא תמיד, לטובת קדושת השבת).
אולם ישנם מפגשים בלתי אפשריים. מועדים שלא יכולים להתקיים במקביל לקדושת השבת. הבולט שבהם הוא יום תשעה באב, המנוגד כל-כך לאופי השבת, עד שאחד מהם צריך להידחות, וכמובן שתשעה באב הוא שנדחה ולא השבת. מציאות זו מאפשרת לנו להתבונן באור חדש על תשעה באב ומשמעותו.
עצם הקביעה שתשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון, מפורשת כבר במשנה. אך הגמרא מספרת שהדבר לא היה תמיד מובן מאליו, ורבי יהודה הנשיא טען שאם תשעה באב חל בשבת יש לעקרו לגמרי ולא לצום כלל באותה שנה. בדיוק כפי שאם ראש השנה חל בשבת לא משלימים ביום אחר את התקיעות שלא נתקעו בו.
חכמים לא הודו לרבי, ואנו נוהגים כמותם וצמים ביום ראשון, אך מה פשרה של דחיית הצום? אפשר להבין אותה בשתי דרכים שונות:
א. תשעה באב אכן חל בשבת, אך את מצוות הצום אנחנו מקיימים רק ביום שלאחר מכן, מדין 'תשלומים'. זאת בדומה לשושן-פורים שחל בשבת, ואנו מקיימים את מצוות הסעודה רק למחרת היום.
ב. בשנה כזו אנחנו קובעים מלכתחילה לציין את עשרה באב, ולא את תשעה באב. זאת משום שהמקדש רק החל להישרף בתשיעי, ועיקר השריפה הייתה בעשירי, ובגמרא כבר נאמר שיש היגיון לקבוע את הצום בעשירי, אלא שחכמים העדיפו לציין את התחלת הפורענות ("אתחלתא דפורענותא עדיפא"). ממילא, כאשר התשיעי חל בשבת, אנו מציינים באופן טבעי את היום העשירי.
לשאלה זו ישנם שני סוגים של השלכות: א. מה מעמדה של השבת שחלה ב-ט' באב? ב. מהו מעמדו של צום העשירי באב?
הסוגיה ההלכתית העיקרית שסביבה נידונה משמעותה של דחיית התענית היא סוגיית אבלות-בצנעה בשבת שחל בה תשעה באב. האור זרוע כתב ששבת זו דומה לשבת שחלה בימי האבל, שאבלות בדברים שבצנעה נוהגת בה. ואילו הרשב"א כתב שהדברים אינם דומים, משום שאת תשעה באב עקרו חכמים לגמרי וקבעוהו בעשירי שבו ראוי היה להיקבע מלכתחילה. למעשה השולחן ערוך התיר את תשמיש המיטה בשבת זו ואילו הרמ"א אסר, אך גם פוסקי אשכנז הקלו בדבר בליל טבילה. עוד התלבטו הפוסקים האם הנוהגים כרמ"א צריכים להימנע מלימוד תורה בדברים המשמחים בשבת זו, והמשנה ברורה הקל בכך.
מן הצד השני, דנו הפוסקים אם אפשר להקל בצום העשירי באב ביחס למעוברות ומניקות או ביחס לסעודת-מצווה של ברית-מילה, משום שלא מדובר בצום רגיל אלא רק בתשלומים.
שאלה נוספת הנובעת מנקודה זו היא הגדרת "שבוע שחל בו תשעה באב" שבו אסור להסתפר ולכבס. השולחן ערוך פוסק שהשבוע שלפני תשעה באב מותר בכיבוס ובתספורת, כנראה משום שלדעתו תשעה-באב עבר באופן מוחלט ליום ראשון, דהיינו לשבוע הבא. ואילו לדעת הרמ"א אין משמעות רבה לשאלה זו משום שראשוני אשכנז החמירו בכל מקרה כבר מתחילת החודש.
הפוסקים האריכו לדון בשאלות אלו ובשאלות נוספות (כגון קטן שהגיע למצוות בעשירי באב), אך אנו נבקש להתעמק בהבנת אופייה של שבת זו מתוך שאלה קצת אחרת. בתשעה באב, מלבד דיני האבלות, ישנו גם דין של 'מועד'. שבשלו אין אנו אומרים 'תחנון' בתשעה באב, ויש שאסרו גם על אמירת תיקון חצות ועל מעבר של אבל לפני התיבה. לאור זאת יש לשאול: כאשר הצום נדחה ליום ראשון, איזה מן הימים נחשב 'מועד'?
החתם סופר סבור שגם דין ה'מועד' נדחה ליום ראשון יחד עם הצום. אולם בראשוני אשכנז מפורש שהשבת היא שנקראת מועד, ומשום כך לא אומרים בה 'צדקתך צדק' בתפילת מנחה. תפיסה זו מובילה להתבוננות חדשה על כל הסיפור: כאשר תשעה בא חל בשבת אנו דוחים אמנם את הצום והאבל, אך משמרים את ההיבטים החגיגיים של היום. למעשה, אנו מפצלים את תשעה באב לשניים, ובמקום לציין יום אחד שבו יש מתח בין אבל לחגיגיות, אנו מציינים יום אחד של חג ויום אחד של צום.
תפיסה זו מעניקה לנו דרך חדשה להתבונן על השבת שחל בה תשעה באב: לא של מתח מתמיד בין האבלות לכבוד השבת, ולא של עקירה מוחלטת של היום, אלא של קיום מסוג אחר של תשעה באב. תשעה-באב כיום שבמרכזו עומדת לא העצבות על חורבן הבית אלא הציפייה לבניינו.
התוספתא אומרת שבסעודה שלישית של שבת זו, 'הסעודה המפסקת', מעלה אדם על שולחנו "אפילו כסעודת שלמה בשעתו", ולשון זו נפסקה גם בשולחן ערוך. האדמו"ר ממונקאטש תמה על לשון חריגה זו, ושאל: "לשמחה מה זו עושה ביום תשעה-באב שחל בשבת?", ומתוך כך הסביר שבכל שנה תשעה באב מכיל שני צדדים סותרים בנפש: צער האבלות, ושמחת הבטחון בגאולה העתידה. וכאשר תשעה באב חל בשבת, וצער האבלות אינו מתוח עלינו, ראוי שנרבה בשמחה ונפגין את הביטחון הגמור בישועה. משום כך אנו מזכירים את שמחת מקדש-שלמה מתוך אמונה שלימה שעוד נראה בבניינו.
עד כה התייחסנו לשבת רק כאל גורם שמפריע לתשעה-באב לחול במלואו. בין אם יש בכך כדי לעקוא את היום לחלוטין ולקובעו בעשירי, בין אם משום כך רק האבלות הפומבית נדחית, ובין אם נעשה פיצול בין צדדי האבלות של היום לצדדי החג והמועד שבו. אך אפשר שדווקא קדושת השבת היא שמאפשרת לנו לחוות את תשעה באב באופן אחר.
השבת, כתבו בעלי החסידות, היא יום שבו אנו מקבלים פרספקטיבה שונה על העולם. יום שבו אנו מסוגלים להתבונן ביופי ובערך הפנימי של תהליכים שבמבט חיצוני נראים קשים ושליליים. כשתשעה באב חל ביום חול, לא רק החיוב ההלכתי לצום מונע מאיתנו לשמוח, אלא עצם האובדן והשבר שאותם אנו מציינים. אך כאשר אנו מתבוננים בחורבן הבית בעיניים של שבת, אנחנו מסוגלים לראות מעבר ללהבות האש האופפות אותו.
למצוא את המקום שבו דווקא הפירוק של המסגרות הישנות שהלכו והסתאבו, יצר פוטנציאל של התחדשות. ולחוות דווקא את הנטישה והסתר הפנים כחיבוק חזק וכביטוי לאהבה נצחית שעוברת בין שני הכרובים אשר פניהם איש אל אחיו.