דיינים בבית הדין לממונות 'ארץ חמדה - גזית'. ארכיון
דיינים בבית הדין לממונות 'ארץ חמדה - גזית'. ארכיון צילום: מרים צחי

בית הדין 'ארץ חמדה-גזית' בבית שמש דן במקרה שבו נתבעים שהיו אמורים לשלם תשלומים חודשיים לתובעים בעקבות מתן הלוואה לרכישת בית בארה"ב הפסיקו את התשלומים וסירבו להחזיר את ההלוואה ופסק כי הנתבעים ישלמו את סכום הקרן שלה.

מדובר במקרה שהחל כשהתובעים הפקידו אצל הנתבעים סכום כסף שהוגדר כהלוואה, ונועד לרכישת בית בארצות הברית. הנתבעים הבטיחו לתובעים רווחים חודשיים, והצדדים חתמו על היתר עסקה.

לאחר זמן מה הם הגדילו את היקף ההשקעה, וסיכמו על סכום גבוה יותר כרווחים חודשיים.

בתום ארבע שנים ממועד ההלוואה הפסיקו הנתבעים לשלם את התשלומים החודשיים, והתובעים ביקשו את כספם בחזרה. הנתבעים סירבו, ולא שילמו את התשלומים החודשיים בצורה סדירה,

לטענת התובעים, הנתבעים חייבים להם 336,512 דולר, כולל הקרן והרווחים. בנוסף הם תבעו עוד 100 אלף דולר כפיצוי עבור מניעת רווח בעסקאות אחרות שהחמיצו בגלל שלא קיבלו את הכסף ועבור עגמת נפש.

מנגד טענו ההנתבעים כי האיחורים בתשלומים נבעו מכוחות השוק, ולא בגלל שאינם רוצים להחזיר את ההלוואה. עוד, לטענתם, הכספים ששולמו לתובעים היו עבור הקרן.

הנתבעים אף ציינו שלדעתם התובעים איבדו את זכותם לקבל את הרווחים ונימקו זאת בשלוש סיבות: א. כאשר התובעים ביקשו את כספם בחזרה הם איבדו את זכותם לקבל רווחים מכאן והלאה. ב. משום שלא היו רווחים. ג. משום שהנתבעים הציעו לתובעים נכס בתמורה להשקעה והם סירבו לכך.

הדיינים הרב אלעזר שנקולבסקי, הרב ידידיה לביא, הרב ניר ורגון פסקו כי שני הנתבעים ישלמו לתובעים 306,512 דולר, כל אחד מהם ישלם מחצית הסכום, ובמידה וחצי הסכום לא ישולם, הנתבע השני ערב לחוב.

ואלה הנימוקים להחלטה: ראשית, לשאלה מתי ההסכם בין הצדדים הסתיים. בהסכם בין הצדדים נכתב כי התובעים יכולים לקבל את כספם בהודעה מראש של שישה חודשים. לא נכתב מה סוכם כאשר הנתבע רוצה לסיים את ההתקשרות. בית הדין קבע שיש לפרש את שהנתבעים רשאים היו להפסיק את העסקה בכל רגע כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד קעז, לו) שהמשקיע אינו יכול לחזור בו, אלא מקבל המעות. אף שיש חולקים על כך, זו הדעה המקובלת בפוסקים. אולם, כל זאת, בתנאי שהמקבל יחזיר באופן מיידי את הכסף למשקיע. במקרה זה, כיוון שהכסף לא הוחזר, ההסכם נשאר בתוקפו.

בנוסף, הנתבעים טענו שהתשלומים שנתנו הם עבור הקרן ולא עבור הרווחים, השולחן ערוך (חו"מ נח, ד, וכן בסימן פג סעיף ב) פסק שאם אדם החייב לחבירו שני חובות ושילם למלווה סכום כסף, יכול המלווה להחליט על אילו מהחובות הפירעון ייחש. טעם הדבר הוא משום ש"עבד לווה לאיש מלווה" (סמ"ע ס"ק א), אבל דין דומה יהיה בחובות שנוצרו בנסיבות שונות מאשר הלוואה. רק במקרה בו המלווה הסכים לקבל את הכסף עבור חוב אחר, לא יוכל לשנות.

אם הנתבעים היו אומרים שהם גוזלים את הקרן הם היו עוברים על איסור אבל היו פטורים מלשלם רווחים (רמ"א יו"ד קעז, ה), אולם מההתכתבות פשוט שזה לא מה שקרה ביניהם. אשר על כן, התשלומים שהתובעים קיבלו היו עבור הריבית ולא עבור החזר הקרן.

לשאלת שבועה על הלוואה ע"פ בהיתר עסקה נימקו הדיינים כי לפי ההסכם שכולל היתר עסקה הנתבעים יכולים להישבע שלא היו עוד רווחים ולהיפטר מתשלום לתובעים. יש פוסקים רבים שכתבו שאין צורך בשבוע כאשר ידוע שלא היו רווחים. אמנם, במקרה דנן, למרות שהשוק נפל כלל לא ברור שהיו הפסדים, ולכן אין הנתבעים פטורים בלא שבועה.

הם התייחסו לסוגיית ההצעה לפירעון חלופי וציינו כי הנתבעים טענו שבגלל שהם הציעו לתובעים לקבל דירה באשדוד בתמורה לחוב והנתבעים סירבו – הרי שהנתבעים הפסידו את זכותם לקבל רווחים. אלא שבשולחן ערוך (חו"מ עד, ו) פסק שמלווה אינו חייב לקבל פירעון של ההלוואה בקרקע במקום כסף, אולם, במצב כזה על המלווה להמתין עם גביית החוב עד שיהיה ללווה כסף לשלם. לעומת זאת, במקרה הנידון התובעים סירבו לקבל דירה ובמקביל דרשו לקבל את הכסף באופן מידי.

אלא שהצעת הנתבעים היתה שהתובעים יקבלו דירה ששווה יותר משיעור החוב, והתובעים ישלימו את ערך הדירה, או יצטרפו להיות שותפים. להצעה זו היו הנתבעים רשאים לסרב לכולי עלמא (שולחן ערוך חו"מ קג, ה).