הרב אליהו זיני
הרב אליהו זיני צילום: ללא

הטראומה של גירוש גוש קטיף לא נמחקת מהתודעה של כל מי שארץ ישראל בליבו.

מעבר לפוגרומים של העזתים ששרפו בתי הכנסת תוך כדי צהלה על הגגות, או הרמיסה האכזרית של דחפורי צה"ל, ישנן שתי צלקות מרכזיות שמסרבות להיעלם עם השנים; האחת, אובדן האמון בממסד הרבני בעקבות הוראותיו המאכזבות, והשנייה הצורבת עוד יותר: המציאות הסוריאליסטית שאליה נקלעו צעירים מלאי אהבה ומסירות נפש למען ארץ קודשנו, שנצטוו לקבל את חיילי צה"ל בחיבוקים, ריקודים ואביזרי הפנינג, ולהרוס לראשונה בתולדות האנושות חלקי ארץ ומולדת היסטורית על מנת למסור אותם לעזתים צמאי דם.

רק מדינה שהשליכה לקרקעית הים את המצפן המוסרי פועלת כך נגד אזרחיה, מבלי להבין שהפעלת צבא נגד אזרחים היא פשע ללא מחילה.

תרעומת גדולה הייתה לנו לא רק נגד ההחלטה נטולת כל רגש אנושי בסיסי, אלא גם כלפי אלה שבדומה לנביאי הבעל הצטיינו תמיד בהסכמה והצדקת ההחלטות הנוראיות של מלכי ישראל, יהיו אשר יהיו. בעבר היו ניצבים מולם נביאי ה' באומץ רב, ובשם ה' אלוקי ישראל היו אומרים לרע רע, ולא הטיפו לאהבה בשעת פשע, הרס וחורבן, אך ברגע קריטי של גירוש זה נעדרו כמעט כליל.

אכן, סכנה עודנה מרחפת על החברה הישראלית בכל רבדיה, לא רק בשל ירידת הדור, אלא מפאת הרוח הרעה שנושבת במערכות המשפט, צבא, האקדמיה, ועוד. אכן, עמדנו אז על סף שפיכות דמים נוראה. ההתנתקות תוכננה להתבצע בתענית ט' באב- יום הזיכרון לחורבן הבית, ואם בתשעה באב החכמה האלוהית גזרה עלינו להתאבל על החרבן שהסבו הרומאים, על אחת כמה וכמה שעלינו להתאבל על חרבן שגזרו עלינו אחינו בשרנו.

עלינו לזכור שתי נקודות ציון היסטוריות בעקבות אסון הגירוש; הראשונה היא שלמרות האופוריה על הקמת המדינה לאחר אלפיים שנות גלות, אין עוד לאחוז בפלפולי סרק המלבישים את הרע בטוב, תוך ניצול דברי הראי"ה קוק לפיה "קבלת האומה' היא מעין 'רוח הקודש', כי עיקרון זה אינו חל על העדר עמוד שידרה במאבקנו נגד הרע, וכפי שקובעת ההלכה כי העדר עמוד שדרה הינו סימן להעדר טהרה.

השנייה היא שהבחירה של הצבור הציוני דתי למאבק והתנגדות לא אלימים שנגדה כל הגיון, כל צדק, כל אומץ וכל שאיפה אידאלית, התבררה באופן בלתי מודע כתיקון היסטורי, שכיום אנו כבר אנו מסוגלים להיות מודעים לעוצמתו הסגולית: תוקנה בפעם הראשונה את אותה שנאת החינם שהחריבה את אומתנו ואת בית מקדשנו. כיצד? השנאה המפורסמת שהובילה לחורבן הבית, הייתה כל כולה שפיכות דמים בין חלקי עמנו בעקבות חילוקי הדעות על דרך התגובה הנכונה לשבירת המצור הרומאי.

אחוזי טירוף מפאת מצור קשה מנשוא זה, הם העדיפו שפיכות דמים אכזרית על פני כניעה לאומית, ובניגוד גמור לכך בחורבן גירוש קטיף העדיפה הציונות הדתית כניעה לאומית על פני שפיכות דמים. אין תיקון גדול מזה לשנאת חינם, אף אם לא התכוונו לכך. מכאן והלאה נשאר לנו לבנות את חיי הקודש שלנו מחדש, אבל לשם כך, זקוקים אנו לגיבורי כוח רוחני שאהבתם את ישראל אינה פרי חולשה, אלא פרי עוצמת הכרת האמת, הצדק, היושר והנאמנות לכל קודשי ישראל.

הכותב: ראש הישיבה הגבוהה וההסדר "אור וישועה"