הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

המחשבה הדתית והתורנית ברובה, כמעט בכל המגזרים והקבוצות החרדיות והדתיות, מדגישה בתשעה באב ולקראתו את האבלות, ואז מתחילות השאלות על מה בדיוק מתאבלים, ומתחילים הוויכוחים על השאיפות והציפיות להר הבית ולמקדש –

אבל הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה', א) הדגיש את המשמעות הנכונה על פי נבואת זכריה (פרקים ז'-ח'), וכך כתב:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כ"ו, מ) "והִתוַדוּ את עֲוֹנם ואת עֲוֹן אבותם ...".

מכאן אפשר לשמוע בבירור את דעת הרמב"ם, שחטאי החורבן שרירים וקיימים גם בימיו, מעין מה שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני תתפ"ו, לתהילים קל"ז ז) – "ללמדך, שכל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו, מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו ... לפי שלא עשה תשובה"!

אם כן, העיקר לפי הרמב"ם הוא לא האבלות אלא התעוררות לתשובה ולתיקון!

חז"ל לימדו אותנו שבית שני חרב מפני שנאת חינם, והנה אנו שקועים עמוק בדיוק בבוץ הזה של שנאת החינם בין 'ימין' ל'שמאל', בין ציונים דתיים ממחנות שונים, שומעים כמעט בכל יום חרמות וחרפות שמעבר למאבק בחירות הוגן, ואיש לא קם לומר בקול רם – 'אם כך אתם מתנהגים, אין טעם וערך בצום שלכם, כי ה' לא רוצה צום שכזה ולא אבלות שכזאת בהתעלמות גמורה מן החטאים שגרמו לחורבן' –

לאיש שאמר זאת קראו "זכריה בן בֶּרֶכיה בן עִדוֹ הנביא", וכך אמר לשואלים אם נמשיך לצום כאשר בית המקדש השני היה באמצע בנייתו:

"כי צַמתֶם וסָפוֹד... וזה שבעים שנה – הצוֹם צַמתֻני אני? וכי תאכלו וכי תשתו – הלוא אתם האֹכלים ואתם השֹתים"? (ז', ה-ו);

ובלשוננו: ה' לא זקוק לצומות שלנו, וכל הבעיה היא שלנו...

הנביא הסביר שאין צמים מפני החורבן, אלא מפני הסיבות שגרמו לחורבן!

כל עוד שרירות וקיימות הסיבות שגרמו לחורבן, הצום הוא הכרחי! אפילו אם בית המקדש יעמוד על תילו, עדיין הצום הכרחי כדי למנוע חורבן! הצום הוא קריאה לתשובה ולתיקון!

אפשר אף לומר זאת ביתר חריפות – הסיבות לחורבן, הן הן החורבן, כדרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צו ב) על בת קול שיצאה בעת החורבן ואמרה (בתרגום לעברית): '... היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת', כי העוונות כבר החריבו את ירושלים וסילקו ממנה את השכינה, לפני החורבן הפיזי!

ואכן, כך קבע זכריה הנביא במסקנת הנבואה, כתשובה מדויקת לשאלה "הַאֶבכֶּה בַּחֹדש החמִשי?" (=האם נצום השנה בתשעה באב?) –

"אלה הדברים אשר תעשו:

דברו אמת איש את רעהו;

אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם;

ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם;

ושבֻעת שקר אל תֶּאהָבוּ;

כי את כל אלה אשר שָׂנֵאתי, נאֻם ה' ".

[ואז] (=משפט תנאי, כפירוש רש"י):

"ויהי דבר ה' צ-באות אלי, לֵאמֹר: כֹּה אמר ה' צ-באות:

צום [החודש] הרביעי (=הבקעת חומות ירושלים);

וצום [החודש] החמישי (=תשעה באב);

וצום [החודש] השביעי (=צום רצח גדליה בן אחיקם, ירמיהו מ"א);

וצום [החודש] העשירי (=עשרה בטבת, תחילת המצור, יחזקאל כ"ד);

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים –

והאמת והשלום אֱהָבוּ" (זכריה ח' טז-יט).

אם נצא מבוץ השנאה בין אחים – אם נאהב באמת את האמת ואת השלום גם יחד, וקודם כל את השלום בתוכנו, רק אז נוכל לצפות שיתקבלו תפילותינו לרצון, וייהפכו הצומות האלה "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים"!