אני מצטרף לאלה שאומרים שהמאמר של ד"ר גדי טאוב, "יש לימין הזדמנות לנסח סדר יום בהיר. כדאי לנצל אותה", שפורסם ב'הארץ' בסוף חודש יולי, הוא חשוב, יש אומרים אפילו מכונן.
שמרנות היא הכרח, קובע טאוב, אבל לא בגרסה של הציונות הדתית, בחלקה, שמייבאת לכאן את השמרנות האמריקאית.
המאמר של טאוב הזכיר לי את המאמר שפותח את החוברת הראשונה של 'השילוח', שיצאה לאור באוקטובר 2016. השמרנות, כותב דניאל ג'ונסון במאמר הזה, נמצאת במשבר. דונאלד טראמפ, לדעתו "נרקיסיסט פרנואידי ... צר-מוחין", "ממחיש את הזנחתה של ההגות השמרנית", את נטישתו של "היעוד המוסרי".
ואכן, בלי קשר לטראמפ, אי אפשר לדבר על שמרנות מבלי להתייחס ליעוד המוסרי, שמופיע במגילת העצמאות: "מדינת ישראל ... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". זהו חזון שמרני בלי ספק.
אבל השמרנים בישראל חרגו הרבה מעבר ליעוד המוסרי של נביאי ישראל. מצע הליכוד, אם הוא עדיין תקף, אומר שזכויות אדם קודמות לזכויות אזרח, שהוא זה שאמור לקבוע מה הן זכויות אדם. שינוי הסדר אינו עניין זניח אלא מהפכה בסדרי עולם.
האם זה מקרה שדווקא במשמרת של הליכוד, בזמן שיצחק שמיר ראש ממשלה, התרחשה אותה מהפכה חוקתית של אהרון ברק, שהפך זכויות אדם לדוֹגמה, מטפיזית למרבה האירוניה? והאם זה מקרה שאת 'חוק כבוד האדם וחירותו', ולא 'חוק האזרח וחירותו', קידם אוריאל לין מהמפלגה הליברלית, שהפכה לבשר מבשרה של תנועת החרות?
בדומה, מצע הליכוד מדבר על מניעת כל אפליה על רקע נטייה מינית. אמנם מדובר במניעת אפליה, אבל בפועל מדובר באימוץ של "מוסר ליברלי", שבין היתר ויתר על "לא תנאף" על כל נגזרותיו. האם זה מקרה שהימין כבר משלים עם כל מיני תאוריות פוסט מודרניות, מגדר למשל, שמקדמות יעוד מוסרי הפוך מזה של נביאי ישראל? והאם זה מקרה שהימין, השמרני, מקבל כמובנת מאליה את זכות האישה על גופה, שמתעלמת מזכות העובר לחיים?
"המוסר הליברלי", צריך להבהיר, הוא תוצר של תנועת הנאורות, שהניחה את כתר הבריאה על ראשו של האדם אחרי שהכריזה על מותו של אלוהים. האדם הנאור, יאמר מישל פוקו, הפך להיות עריץ לא קטן בעצמו, ולכן גם אותו צריך להרוג, לפחות באופן סימבולי בשלב הזה.
לאחר מותו של אלוהים, ובהיעדר אמת מטפיזית, אוניברסלית בהכרח, הכמיהה לחירות התרסקה למיליון רסיסים, שבאים לידי ביטוי בפוליטיקת הזהויות, התאוריה הקווירית, הפמיניזם הרדיקלי וכו', שכולן מבוססות על אותו מוסר ליברלי, ששולל מהיסוד מוסר אוניברסלי. היום גם השמרנים חושבים שכל אדם רשאי לעצב לעצמו את סולם הערכים שלו כראות עיניו.
המודרניזם, ובעקבותיו הפוסטמודרניזם, זה צריך להיות ברור, עומדים היום לפני שוקת שבורה. לכן, הגיוני שבמקום להמשיך לדבוק באידאולוגיות, נכות במקרה הטוב, צריך לחשב מסלול מחדש. "כדי להתמודד עם העתיד בעיניים פקוחות", אומר ג'ונסון, "עלינו לחזור אל העבר: להקשיב לאבות ולנביאים, לקולות הקדומים של ספרותנו, לפתוח לרווחה את מאגרי ההיסטוריה האינטלקטואלית שלנו, ולצקת מברזל צדקתם הלוהטת של גדולי העבר את נשק המגן מפני שבטי הזעם ומלכויות החשכה השועטים עלינו לכלותנו".
ג'ון לוק ואדמונד ברק, לדוגמה, עם כל תרומתם העצומה ליצירתה של דמוקרטיה ליברלית, שהביאה את האנושות להישגים חסרי תקדים, מתגלים בדיעבד כמשענת קנה רצוץ – ברק היה מתהפך בקברו אילו היה רואה את שילוב הידיים האמיץ בין ליברלים לסוציאליסטים. לכן, הגיעה העת לומר זאת: ימין ליברלי, שאותו מייצג הליכוד, הגיע לסוף דרכו. זה בא לידי ביטוי בנדידתם של "נסיכי" הליכוד אל מחוזות השמאל. זה היה מעבר הכרחי עבור אלה, שנראה שזכויות אדם חשובות להם יותר מזכותו של עם היהודי לחיות במדינה יהודית. בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני, לימור לבנת, לא בגדו בתורת ז'בוטינסקי. הם פשוט הלכו אתה עד הסוף. הם הבינו נכון שמפלגת החרות ההיסטורית, שחרטה על דגלה זכות של עם לחירות, לא בדיוק מתיישבת עם זכויות אדם, שהוטמעו עמוק בתוך הליכוד אחרי שמפלגת חרות התמזגה עם המפלגה הליברלית. המתנה הליברלית שהטמין ז'בוטינסקי בתוך תנועה ששאפה לחדש את מלכות ישראל, התבררה רק בדיעבד כפצצה שהחלידה, והתפוצצה בסוף בגלל חוק הלאום, שבעט בה, אולי בלי כוונה.
הימין, לפיכך, הוא ספק שמרן, ומכאן הצורך של טאוב להתוות דרך לגיבושה של שמרנות ישראלית חדשה, לא מתנצלת, שאינה זקוקה לאישור חיצוני, לאותה "אריגה מלאכותית של דיוקנה של איין ראנד לתוך הכיפה הסרוגה".
ונראה שטאוב מתפתה לרגע ליבוא של סחורה אידאולוגית מאמריקה. לכן הוא שואל את מי צריך "לייבא לכאן את אדמונד ברק לבדו ... או את אדמונד ברק שהוטבל באמריקה לליברליזם...", או בכלל את ג'ון לוק?
כנראה שלא את זה ולא את זה, כי טאוב מצביע על דרך אחרת, של שינוי פרדיגמה. להחליף את מקורות ההשראה. במקום יהדות אשכנז, הציונות הדתית בכלל זה, שהביטה בהשתאות מהולה בהערצה בדמויות החצויות והשבורות שנשקפו מציוריו של פבלו פיקאסו, יהדות מזרח מסורתית שהגיעה לכאן בלי פסל ותמונה, שלא הושפעה מתנועת ההשכלה שבלעה לתוכה את כל פרויקט המודרנה על כרעיו ועל קרבו. במקום יהדות אשכנז חילונית שפרוצה לכל רוח, יהדות ספרד ששמרה על "האחדות המקורית של דת ולאום", על לאומיות יהודית אורגנית, שלא תתכן בלי "בית הכנסת, הדגל, הכיפה, ההמנון או סידור התפילה".
מה שטאוב אומר זה פחות או יותר מה שדניאל ג'ונסון אומר. ושניהם אומרים, ואולי זה אני, שבסופו של דבר, במאבק הנצחי בין אליהו לאיזבל כל אחד מאתנו בוחר צד, ושלטובת כולנו כדאי שנבחר בצד של אליהו.