הפגנה בשכונת שמעון הצדיק
הפגנה בשכונת שמעון הצדיקצילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90

לא בכל יום נצפה מחזה סוריאליסטי שכזה בבית הדין הרבני הגדול. על כס הדיינים יושבים שלושה: הרב שלמה שפירא, הרב מיכאל עמוס והרב אברהם שינדלר. על שולחן העותרים: עורך הדין מיכאל בן יאיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, שזכור במיוחד ביחסו הדרקוני למתנחלים ולדת, יחד עם אחותו הישישה. את עורך הדין בן יאיר ואחותו מייצג עורך הדין מיכאל ספרד, אגדה של מאבק משפטי ב"כיבוש". בעל כורחם, ובמאמץ נפשי ניכר, נאלצו ספרד ובן יאיר לטעון בפני הדיינים, תוך שימוש בתוארי הכבוד שמחייב הפרוטוקול ובגוף שלישי. מחזה מרתק ללא ספק.

הדיון בבית הדין הגדול היה רק הליך צדדי, פרוצדורלי, בדרך לדיון המהותי שייערך בבית הדין האזורי – ערכאה נמוכה יותר. הוא עסק בשאלת הדלתיים הפתוחות בדיון באזורי - בקשה של בן יאיר שנדחתה על ידי הדיינים באזורי. הנוהל המקובל בעניינים שכאלה הוא אכן דלתיים סגורות, אך לבן יאיר היו סיבות, שעוד נעמוד עליהן, לבקש את פתיחת הדלתות. בסופו של עניין בית הדין הגדול פסק לטובתו של בן יאיר והורה לנהל את הדיון בדלתיים פתוחות. אך מה הביא את עורכי הדין בן יאיר וספרד אל בית הדין הרבני, ומה באמת עומד מאחורי הדיון החריג הזה בנוף? לשם כך אנו צריכים לנסוע בזמן יותר ממאה שנים לאחור, לירושלים של תחילת ימי המנדט הבריטי.

הצאצאים נזכרו בנכס העזוב

קשה היה להחזיק באדמה בימי שלטון הסולטן העות'מאני על הארץ. יש שתולים את זה בשורשים של העות'מאנים – קבוצות נוודים שמעולם לא ראו ערך בבעלות על אדמה, ויש שתלו בתאוות הנכסים והשליטה הבסיסית של השליט הטורקי. כך או כך, בתור נתין בממלכה לעולם לא היית בטוח בבעלותך על הקרקע שקנית במיטב כספך, והחשש שמא הסולטן או שליט המחוז יחליטו שרירותית להחליט את קרקעך אליהם ריחף תמידית.

אבל ליהודים, בעלי חוש גנטי לכסף ועוד יותר מזה לקומבינות בחסות החוק, היה פתרון. החוק העות'מאני העניק מעמד מיוחד לנכסי ווקף, שבהגדרתם הם נכסים שיועדו למעשי צדקה וחסד. ההגדרה של חסד באסלאם מרחיבה – גם דאגה לפרנסת המשפחה והדורות הבאים בכלל. וכך פשטה תופעת הווקף, מה שמוכר היום יותר כ"הקדש", בקהילות היהודיות של ירושלים העות'מאנית.

אין הרבה מושגים בעולם המשפט האזרחי שמעוררים דיונים ושאלות כמו נושא ההקדשות. העמימות והחלקיות של החוק העות'מאני שייסד את המוסד הזה השאירו הרבה הגדרות לא ברורות. אם ננסה לפשט ולברוח מדקדוקים משפטיים, ההקדש בעצם מפקיע את הבעלות האישית על הנכס והופך אותו מחויב לדבר אחד בלבד – מטרתו הוולונטרית למען הציבור. עם זאת, על כל נכס כזה ממונה גם אפוטרופוס שמנהל בפועל את ענייניו של ההקדש, וזכות ההחלטה כיצד לפעול נתונה בידו. ועוד הערה, קריטית לענייננו: ההקדש לא חייב לפעול לטובת הציבור, והוא עשוי להיות מוקדש גם לטובת המשפחה לדורותיה (הקדש פרטי).

וכאן עלינו להכיר את חנה. גברת ג'נאשווילי, בת לעדת הגיאורגית המפוארת בירושלים, הקדישה גם היא את ביתה שבשכונת שמעון הצדיק לבני משפחתה אחריה. הפעולה הזאת נעשתה אחרי שהטורקים הסתלקו ואת מקומם תפסו הבריטים. ציון הזמן חשוב, מפני שהחלפת האימפריות היא זו שהעמידה בסופו של דבר את עורך הדין בן יאיר בפני שלושה דיינים בשבוע שעבר: עם החלת המנדט והחוק הבריטי על ארץ ישראל, הוחלט שענייני ההקדשות לא יידונו יותר בפני בית הדין השרעי, שהיה עד אז המוסמך היחיד בענייני ווקף, אלא כל עדה תידון בפני בית הדין שלה. הבריטים עשו זאת כדי לשחרר את הכנסיות שלהם מעול הדיינים המוסלמים, אך בדרך אגב שחררו גם את היהודים מאותו עול. זו הסיבה שעל כתב ההקדש של גברת ג'נאשווילי חתמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב מאיר, וזו גם הסיבה שהביאה את מיכאל בן יאיר לעמוד בעל כורחו בפני בית הדין הרבני, שנותר הסמכות בענייני הקדשות גם אחרי החלת החוק הישראלי.

הנכס של ג'נאשווילי נכבש על ידי הלגיון הירדני ב־1948, ונתפס על ידי הממונה על נכסי הנפקדים הירדני. תודות לא־ל ולחיילי צה"ל, הוא הושב ב־1967 לידי מדינת ישראל, והועבר לטיפול הממונה על ההקדשות. היות שמדובר בהקדש פרטי, במשך כמעט ארבעים שנה חיפשו בבית הדין הרבני את יורשי ג'נאשווילי שראויים להחזיק בשליטה על נכס ההקדש ולנהל אותו, אך לשווא. בשנת 2004, לאחר שהתייאשו, העבירו את הנכס לניהולו של הקדש העדה הגיאורגית, כפי שנהוג במקרים שבהם לא נמצא דורש חוקי. מאז הספיקו מנהלי ההקדש להקים שם בית כנסת, אך בצוק העיתים הייעוד הזה בוטל.

ואז הגיע בן יאיר. באיחור קל של 16 שנה מאז העברת הנכס לידי ההקדש הגיאורגי, וקצת פחות קל של למעלה מחמישים שנה מאז הועבר לידי הממונה על ההקדשות, טען בן יאיר כי הוא ואחותו נעמה ברטל הם היורשים החוקיים שצריכים לנהל את הנכס. לדבריו, שניהם הם ילדיה של רחל יחזקאל, שהיא בתה של ג'נאשווילי שאפילו הוזכרה בשמה בשטר. השניים תובעים ליטול את ניהול נכס ההקדש מידי העדה הגיאורגית ולהעבירו לידם.

"טיהור אתני בשייח' ג'ראח"

לפני שנמשיך, כמה מילות רקע על עורך הדין מיכאל בן יאיר. בן יאיר שימש כיועץ המשפטי לממשלה בשנות התשעים. תחת ניהולו עסק הצוות בתפקידים מיוחדים של התנכלות למתנחלים, מה שהתפתח בסופו של דבר למחלקה בפרקליטות שהייתה מפעל חייו של שי ניצן. באמתחתו הציטוט האלמותי "אני הולך לתקוע את הפאשיסט", שתיאר את תפירת התיק שלו ליעקב נאמן שאיים על ההגמוניה המשפטית. לאחר שפרש משירות המדינה לשונו השתחררה, וציטוטים ששופכים אור על מניעיו גדשו את הרשת: "ישראל היא מדינת אפרטהייד", "ההתנחלות היא פשע המלחמה הגדול מאז מלחמת העולם השנייה", וציטוטים נוספים שמצדיקים סרבנות שירות בשטחים הכבושים ותוהים על צדקת המלחמה של מדינת ישראל בחמאס.

כל אלה הם רקע כללי, אך יש רקע ספציפי בהרבה שיכול לשפוך אור על ההליך החריג. בשנים האחרונות בן יאיר הוא פעיל נמרץ במאבק הפלשתיני על שכונת שייח' ג'ראח. חשבון הטוויטר שלו עמוס באמירות התומכות במאבק ומתארות את פעולותיו למענו. זה מתחיל בתיאור הפרופיל שלו: יליד שייח' ג'ראח, מזרח ירושלים, 1942. משם זה ממשיך לציטוטים כמו "שייח' ג'ראח היא 'אות ומופת' לטיהור האתני העקבי של הפלשתינים", או "מטנטורה ועד שייח' ג'ראח – מסע לנישול, לחורבן ולטיהור אתני של אחד מעמי הארץ הזאת". הוא גם מצטט בגאווה את עורך הדין אבו חוסיין שמייצג את המשפחות הפלשתיניות בבג"ץ שייח' ג'ראח, שהתקשר כדי להודות לו על הסיוע והפעילות למען לקוחותיו. בציוצים אחרים הוא קובל על הדואליות שביחס המשפטי הישראלי לנכסי נפקדים בירושלים: נכסים ערביים במערב העיר מועברים לידיים ישראליות, בזמן שנכסים יהודיים במזרחה מוחזרים על ידי בתי המשפט לבעלים שלפני 1948.

ומעל כל אלה בולט ציוץ קונקרטי במיוחד שפרסם לפני שנה, סביב המהומות שפקדו את המקום לפני מבצע שומר החומות. בציוץ תמונה של בן יאיר ואחותו מבקרים בסמוך לנכס המדובר, ובטקסט עושה בן יאיר חיבור בולט במיוחד שעשוי ללמד על מטרתו הסמויה של ההליך בבית הדין הרבני: "אני ואחותי מסכימים שבשום אופן אין לגרום לגירושם של הפלשתינים המחזיקים בבית ולעשותם לפליטים בפעם השנייה בתוך 73 שנים. ייהוד ירושלים בדרך של נישול אתני אינו קביל. זו אינה גאולת קרקע, זו התאכזרות ונישול לגר החי בתוכנו".

בן יאיר לא הזכיר ולו במילה את ההקשר הפוליטי ואת עמדותיו בעניין שייח' ג'ראח במהלך הדיונים הקצרים שהתקיימו עד כה בהליך, ומסיבה מובנת: הוא תופס את בית הדין כמגרש עוין שעלול להתנכל לו מטעמי אג'נדה, כפי שהוא מכיר היטב ממערכת המשפט הישראלית שבה כיהן כיועץ המשפטי לממשלה וכשופט. לכן גם דרש שהדיון ייערך באופן חריג בדלתיים פתוחות, כדי לייצר קונטרה תקשורתית לבית הדין ולהפעיל עליו לחץ. להפתעתו, בית הדין הגדול התנהל באופן שונה לחלוטין ממה שהכיר והתרגל במערכת המשפט הישראלית, דן את העניין לאשורו בלי חשבונות פוליטיים ואישר את בקשתו.

אם נחבר את הדברים, ניתן לשער באופן ברור את מטרתו הנסתרת של ההליך. העובדה שבן יאיר נזכר בנכס העלום של משפחתו בסמוך לסערה הפוליטית שפקדה את שכונת שייח' ג'ראח, ההצהרה הברורה שלו לצד הנכס הנטען כי על מדינת ישראל להותיר את הפלשתינים בשכונה גם במחיר הפקעת הנכס מהבעלים החוקיים והתפיסה שלפיה יש לשלם על נטילת נכסים במערב העיר בהפקעת הנכסים היהודיים במזרחה - מובילים למסקנה המתבקשת כי בן יאיר מבקש לקבל את השליטה על הקדש ג'נאשווילי לטובת המאבק הפלשתיני.

באיזה אופן בדיוק איננו יודעים, אך לא מטעמי עצלנות. למען האמת פנינו לבן יאיר על מנת להבין ממנו מה מטרת ההליך ומדוע דרש דלתיים פתוחות, אך נדחינו על הסף. כנראה שהדרישה שלו מבית הדין לשקיפות מוחלטת, שהתקבלה בחפץ לב, לא חלה על בן יאיר עצמו.

לתגובות: [email protected]

***