בפינה מספר 29 בסדרת "חינוך מהבית" מעיר הרב יונה גודמן על יחסינו לבעלי קשיים נפשיים ועל תפקידנו החינוכי בהקשר זה.
"איזה פסיכי אתה"; "אתה פשוט חולה נפש". משפטים אלו ואחרים, נהפכו לסוג של קללות שלעיתים ילדינו מטיחים בחבר שלא מוצא חן בעיניהם. בלי משים, מצב נפשי מורכב ומאתגר, איתו מתמודדים אנשים נפלאים, נהפך לקללה ויוצר עלבון ופגיעה במי שבאמת מתמודד עם קושי נפשי, וכן בקרוביו ובחבריו.
לדבריו, כולנו יודעים להתייחס נפלא למי שסובל מנכות פיזית. מצבו מובן לנו ומוכר לנו, המגבלה נראית לעין, ואנו רצים להציע עזרה. ברם, כשאדם נראה רגיל כלפי חוץ, אך מתמודד עם קושי נפשי, אזי יש לצערנו שנרתעים או חלילה צוחקים. חלק לא רואים קושי פיזי ולכן מזלזלים, ואומרים בקלות: "תפסיק עם השטויות". אחרים משום מה מפחדים שזה מדבק.
התוצאה היא, סטיגמה מעוותת כלפי אנשים יקרים, הפסד שלהם ובעיקר שלנו.
הרב יונה מזכיר לנו כי "מדובר באנשים נפלאים. אנשים בעלי תכונות יפות ואישיות עשירה, דעות וחכמה, תחומי עניין ורגישויות. וכן, הם גם מתמודדים עם קושי נפשי שהם לא בחרו בו". הוא מזכיר לנו כי "כמעט כל אחד מאיתנו מתמודד עם קושי זה או אחר. כך ברא הקב"ה את עולמו, ותפקידינו לגלות פתיחות ורגישות כלפי כל אחד. לאהוב כל אחד וללמוד מכל אחד ועם כל אחד".
לדבריו, "עלינו לחנך את ילדינו, ואף את עצמינו – להציע עזרה אם צריך, ובעיקר, להמשיך להיות חברים (אם זה מתאים) שיודעים לראות את כל האור שניתן ללמוד מאותו אדם, את כל הטוב שחברות איתו מביאה לשניכם, אף אם הוא מתמודד עם קושי נפשי זה או אחר".
הרב גודמן קורא לנו, כציבור שעושה דברים נפלאים בתחומים רבים, להשתפר גם בתחום זה. לחנך את ילדינו ולהוסיף קומה ברגישויותינו, למען נזכה להכיר אנשים נפלאים נוספים, ולמען נעשיר את עולמנו ואת עולמם מתוך שותפות של כולם.