איזנקוט באירוע השקת המפלגה
איזנקוט באירוע השקת המפלגהצילום: תומר נאוברג, פלאש 90

הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט נכנס השבוע לפוליטיקה בנקודת זמן שבה יש שפל במספר הגנרלים לשעבר בכנסת, והוא מפקד הצבא ה־14 שעושה את המעבר מהמדים לכנסת.

רגע אחרי הודעתו כתב בטוויטר רמטכ"ל עבר אחר עם ניסיון פוליטי: "איזנקוט הוא תוספת חשובה לפוליטיקה שלנו. איש אמת, חכם, מנוסה, שקול ויציב. קשוב וסובלני, עם עמוד שדרה מפלדה, שלא נרתע מעולם בפני השררה. חף מכל רדיפת כבוד וליקוט קרדיטים. אילו היו רבים כמותו, אכן הייתה לנו 'פוליטיקה אחרת'".

המצייץ היה לא אחר מאשר אהוד ברק, מי שהיה בעבר ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל הפוליטיקה בחרה להוריד אותו מהגלגל שאליו לא הצליח לשוב – גם כשמאוד רצה.

אם בשנות השמונים היו בכנסת ארבעה רמטכ"לים ועוד לפחות שלושה או ארבעה אלופים, הרי מאז שהתפטר משה (בוגי) יעלון מתפקידו בשנת 2016 ועד לכניסתו של בני גנץ היו בה "רק" כמה אלופים לשעבר, ובהם יואב גלנט ואלעזר שטרן. גנץ הביא איתו את גבי אשכנזי, אך האחרון נמלט מהמערכת הפוליטית.

כיום מימין ניתן למצוא רק את יואב גלנט, בעוד במרכז נמצאים נכון להיום בני גנץ וגדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי ואורנה ברביבאי ואלעזר שטרן מיש עתיד, ובשמאל נמצא יאיר גולן ממרצ.

מרבית הגנרלים בחרו בעבר חהצטרף למפלגת העבודה, אבל היו גם כאלה שמצאו את עצמם במפלגות מרכז (יגאל ידין, אמנון ליפקין־שחק, אלעזר שטרן, בני גנץ, גבי אשכנזי), ולא מעט היו מזוהים גם עם הימין: אריאל שרון, רפאל איתן, רחבעם זאבי, שאול מופז, משה יעלון, אפי איתם ויוסי פלד. גם עזר ויצמן, איציק מרדכי ושאול מופז החלו את דרכם בליכוד לפני שעברו למפלגות אחרות.

חלק ניכר מהרמטכ"לים שפנו לפוליטיקה אחרי שהשתחררו, רצו מאוד להיות ראשי ממשלה. מיעוטם הצליחו, חלקם נכשלו, וחלקם הצליחו בפוליטיקה, אבל לא המריאו גבוה מדי.

נתחיל באלה שכבר אינם איתנו: יגאל ידין, שנכנס למערכת הפוליטית בסערה בשנת 1977 והקים את מפלגת ד"ש שהפכה לשלישית בגודלה בכנסת עם 15 מנדטים, גילה אחרי פחות משנה שהמפלגה התפרקה לו בידיים.

משה דיין היה שר ביטחון שזכה לתהילה במלחמת ששת הימים, אבל זוהרו הועם במלחמת יום הכיפורים, והוא כיהן גם כשר החוץ בתקופת חתימת הסכמי השלום בין ישראל למצרים.

הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב כיהן אומנם כשר המשטרה וכשר התעשייה, אבל לא השאיר חותם בולט במיוחד.

רמטכ"ל אחר שכיוון גבוה מאוד, מוטה גור, הצליח להגיע עד למשרת שר הבריאות. רפאל איתן אומנם הצליח להיות חלק מכמה ממשלות, אבל גם הוא לא השאיר חותם פוליטי משמעותי.

אמנון ליפקין־שחק הקים את מפלגת המרכז שכללה גנרלים רבים, אבל לא הצליח להתרומם גבוה יותר מתפקיד שר התחבורה או שר התיירות.

ייבדלו לחיים ארוכים, שניים שכיהנו בתפקידים בכירים, אבל קיוו להמשיך לשנים ארוכות בפוליטיקה ונפלטו ממנה מהר יחסית. הראשון הוא שאול מופז. הקריירה הפוליטית שלו החלה נהדר בתפקיד שר הביטחון בממשלתו של אריאל שרון. העריקה שלו למפלגת קדימה גמרה את הקריירה הפוליטית שלו מוקדם מהצפוי.

גם משה יעלון הצליח להגיע לתפקיד שר הביטחון בממשלת נתניהו, אך עזב בטריקת דלת. ניסיונותיו לחזור לפוליטיקה כ'טרמפיסט' לא עלו יפה, והוא נותר מחוץ למערכת הפוליטית.

שניים היו יוצאי דופן. הראשון הוא יצחק רבין ז"ל, שכיהן פעמיים כראש הממשלה. אומנם ממשלתו הראשונה הייתה לא מוצלחת וגם הוא עצמו התגלה כפוליטיקאי לא משופשף, אבל במעשיו בממשלתו השנייה ועד שנרצח, הוא רשם פרק בהיסטוריה עם חתימת הסכמי אוסלו.

השני הוא אהוד ברק, שאלמלא נפתלי בנט היה עדיין מחזיק בשיא השלילי כראש הממשלה שכיהן הכי מעט זמן. ברק נחשב לפוליטיקאי מחונן, כזה שידע לעשות מהלכים גם בימי הצבא, אבל גם הוא נמצא היום רחוק ממקבלי ההחלטות, למרות שרצה לחזור לשם.

כבר לא סחורה מבוקשת

פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה, מסבירה מה מושך בכלל את אנשי הצבא לשדה הפוליטי, למרות שאין להם שום ערובה להצלחה. "מדובר באנשים יחסית צעירים שמסיימים את תפקידם בארגון עם יוקרה רבה, הם רוצים מאוד לתרום ולעשות את זה ברמת המדינה. בדרך כלל, לפחות בעבר, הם גם היו מאוד מחוזרים. הייתה תקופה שאיש צבא היה נכס של ממש למפלגה, בעוד היום אנחנו רואים שזה לא בהכרח מביא המוני מצביעים. פחות מעניין אותם לשבת באיזה משרד, אלא יש להם תפיסת עולם שהם רוצים להביא, יש מוטיבציה, וגם יש להם ביקוש".

את מדברת על ביקוש, אבל כמו שאמרת בעצמך, נראה שאנשי צבא הם לא מגנט למנדטים.

"אין ספק. כמובן שהערך של המטבע הזה של אנשי צבא במערכת הפוליטית ירד. ראשית, בגלל שהחברה עוסקת היום יותר בעניינים אזרחיים. שנית, אם לרמטכ"ל עוד יש זוהר כלשהו, לקצין בכיר יש פחות הילה, ולא בהכרח מחכים לו בחוץ. הם גם צריכים לבחור צד מסוים, בעוד שרמטכ"ל אמור להיות מאוד לא פוליטי".

כשמסתכלים על העבר, חלק ניכר מאנשי הצבא לא נחלו הצלחה מסחררת בשדה הפוליטי. כשמישהו מבחוץ רוצה להיכנס לפוליטיקה הוא לא משקלל את הנתון הזה?

"התרגום של ההון האנושי שאנשי צבא מביאים מהמסגרת הצבאית בהמרה למערכת הפוליטית הוא לא גבוה. אני לפעמים תוהה למה הם ממשיכים ללכת לפוליטיקה כשם רואים מה קרה לרוב קודמיהם. אפילו בני גנץ לא הצליח במערכת הפוליטית כפי שחשבו שיהיה כשנכנס".

רגע לפני שגדי איזנקוט נכנס לפוליטיקה הייתה תחושה שהנה מגיע מישהו שהולך לשנות את התמונה. זה לא קרה.

"התחושה הזו נבעה בעיקר מהתקשורת. הרי לא ראינו את הציבור מפגין מחוץ לביתו של איזנקוט וקורא לו להושיע את ישראל. אגב, יכול להיות שבכלל היה נכון לו ללכת ליש עתיד. במחנה הממלכתי יחד עם גנץ הוא יוצר מצב של שני אנשי צבא מובילים בראש. אלא היה בוחר ביש עתיד ולפיד, הוא היה שם הדמות הביטחונית הכמעט יחידה והמובילה.

"בנוסף, הנושא הביטחוני פחות מטריד את הציבור בבחירות האלה. הוא עסוק יותר בנושאים כלכליים, וגם פתיחת שנת הלימודים בעוד כשבוע עשויה להיות נושא מרכזי בבחירות. במצב כזה ההבדל בין דוקטרינת הביטחון של גנץ לזו של גלנט לא גדול, כי אף אחד מהם לא מתחייב לשום דבר, וגם גדי איזנקוט לא התחייב לכלום במסיבת העיתונאים שלו השבוע. הוא גם אמר שהמפלגה שלו מתנגדת למדינה דו־לאומית – אבל הרי גם בן גביר וגם מרצ מתנגדים לכך, כך שזו הייתה אמירה חסרת משמעות. אם זה הביטחון שהוא מביא איתו, אני לא רואה את הציבור מחכה לו במיוחד".

אז מה לדעתך הוביל אותו לקפוץ עכשיו אל תוך הפוליטיקה?

"איזנקוט היסס הרבה מאוד זמן, וכנראה הבין שזה הרגע האחרון שהוא יכול לעלות על העגלה לפני שיפספס אותה. יש עכשיו יותר גנרלים ורמטכ"לים במערכת הפוליטית, והם הפסיקו להיות מהלך שמשנה את פני המשחק".

למה לדעתך פעם גנרלים היו מצרך כל כך מבוקש והיום הביקוש נמוך יותר?

"ראשית, אני חושבת שטוב שהשאלה הזו נשאלת. לפני 25 שנים לא היו שואלים על כניסת רמטכ"ל לפוליטיקה, כי זה היה נראה צעד מתבקש מבחינת הציבור. היום יש סימני שאלה, למה אנשי צבא צריכים להיות בפוליטיקה.

"לעצם העניין, איש צבא נתפס היום בציבור כמקצוען אמיתי בענייני צבא וביטחון, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא מקצוען בניהול המדינה. כאמור, הקדנציה הראשונה של יצחק רבין ז"ל הייתה די גרועה, הוא לא היה פוליטיקאי טוב. פעם הייתה תקופה שקציני צה"ל בכירים היו משתחררים והופכים למנהלי תיכונים ובתי ספר על־יסודיים, ואז מישהו קם ואמר שעולם התוכן שמביאים הקצינים הללו ממש לא מתאים לעולם החינוך, אלא לעולם הצבא.

"מדובר באנשים שמגיעים ממערכת היררכית, שלא ממש סובלת חילוקי דעות בתוכה. אין להם גם מספיק קשר עם אנשים בשטח, כי הם היו בצבא מגיל 18. החשיפה שלהם לחברה האזרחית, שאין בה מוטיב או מודל צבאי, נמוכה. הם לא עבדו בחברות אזרחיות, הם פחות מכירים את הקשיים של האזרחים".

האיום שביבי זיהה מראש

דובר צה"ל לשעבר והיועץ האסטרטגי בהווה אבי בניהו חושב שכיום קשה לומר שאנשי הצבא הולכים באופן בולט יותר לשמאל, אך מסכים שהם הולכים למרכז, ושם הם מהווים משקל משמעותי.

אבל מה בעצם גורם לאנשי הצבא להשתוקק לפוליטיקה? לדעת בניהו, "מה שמושך את אנשי הצבא לפוליטיקה הוא העובדה שהמקצוע שלהם הוא לשרת את המדינה. הם לא רכשו מקצוע אחר. אם היית רמטכ"ל, זה אומר שב־35 או 40 השנים האחרונות היית בצבא. מה תעשה אם תצא? תמכור נשק? תנהל בית ספר? הם מאמינים שמטרתם לשרת את המדינה בדרך אחרת מזו שבה שירתו אותה עד היום. כך שבעצם הרמטכ"לים הולכים לשירות המדינה כי הם לא מכירים משהו אחר. רובם לא אנשי עסקים גדולים, וגם קשה להתחיל להיות איש עסקים מוצלח בגיל 55 כשאתה יוצא מהצבא", הוא מוסיף.

והם נכנסים לשדה חדש מבחינתם, שאין בו שום ודאות או ערובה להצלחתם.

"רמטכ"ל שעוזב את הצבא, פושט את המדים והולך לפוליטיקה, נהיה באופן אוטומטי 'נמוך ציבורית' בכעשרים אחוזים. בלי המדים הוא שווה פחות. לפעמים לוקח להם זמן להבין את זה. בנוסף, עד עכשיו כל אחד היה נכנס אליהם לחדר עם דעתו, ויוצא עם דעתם. בפוליטיקה זה לא קיים. הם גם היו במערכת שכל מה שהם אומרים מתבצע, משהו שכמובן לא קיים בשדה הפוליטי.

"ויש עוד דברים: לאורך כל החיים הצבאיים שלהם הם היו צריכים למצוא חן בעיני אדם אחד כדי שיקדם אותם הלאה בסולם הדרגות. עכשיו צריך להתחיל לקיים דיאלוג עם הרבה מאוד אנשים. רוב הקצינים גם לא מכירים את עולם המניפולציות התקשורתיות, השקרים כדי לשרוד, הצורך לשרוט ולהישרט, וזה מינוס במערכת הפוליטית".

היה בעבר רצון או ניסיון לבלום את כניסת הביטחוניסטים למערכת הפוליטית?

"מי שניסה לבלום את אנשי הצבא היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו, שחוקק את חוק הצינון במטרה שבזמן הזה זוהרם של אנשי הצבא ילך ויתעמעם והם לא יהוו איום עליו. הוא ידע כנראה לאן הוא מכוון, כי מי שמאיים עליו באופן אמיתי היום אלו אותם בכירי צבא. לדעתי, נתניהו חושש הרבה יותר מגנץ מאשר מלפיד. הוא זוכר היטב את הגנרלים בראשות איציק מרדכי, מפלגת המרכז, שאומנם השיגה רק שישה מנדטים בבחירות, אבל גרמה לו לאבד את השלטון לאהוד ברק. גנץ ואיזנקוט חושבים שיש להם יכולת להרכיב את הממשלה הבאה, ונתניהו מודאג מזה".

קשה לומר שכניסתו של איזנקוט למערכת הפוליטית יצרה שינוי מהותי ומשמעותי, שכן על פי הסקרים היא מתורגמת למנדט או שניים נוספים בלבד למפלגת המחנה הממלכתי. השאלה הגדולה היא האם המנדט או שני המנדטים האלה יהיו מכריעים ברגע האמת בין הקמת ממשלת ימין לממשלת שמאל־מרכז או ממשלת אחדות כזו או אחרת.

מצד שני, עדיין לא נבחנה לעומק ההשפעה של כניסת איזנקוט על מחנה השמאל־מרכז. בתרחיש הגרוע ביותר מבחינת המחנה הזה, הכניסה של איזנקוט עלולה להעביר מצביעים ממפלגת העבודה או אולי אף ממרצ, ולגרום לקריסה של אחת מהמפלגות הללו, מה שיחליש משמעותית את מחנה לפיד-גנץ.

כך או כך, קשה להאמין שגדי איזנקוט יהיה זה שישנה משמעותית את המפה הפוליטית או יטביע עליה חותם כמו מעט אנשי הצבא שהצליחו לבצע מעבר מוצלח מכובע המפקד אל לשכת ראש הממשלה.

***