שורש ההתמכרויות
למה אנשים מתמכרים לסמים, לאלכוהול ולכל מה שההיגיון הפשוט אומר שאין מה לחפש שם, ובכל זאת אנשים מחפשים ומוצאים? ישנן מן הסתם סיבות פסיכולוגיות לרוב: משיכה חברתית, סקרנות, בדיקת גבולות, בריחה. אבל לכל דבר יש שורש רוחני, וגם עליו שווה לחשוב.
נדמה לי שהאנושות מתגעגעת אל הרגעים הללו שלפני האכילה מעץ הדעת. לפני שהמודעות היתרה הרסה את הכול, לפני החטא והקלקול. בני אדם כוספים אל המקום ההוא שבו אדם וחוה יכלו להיות כמות שהם מבלי להחביא ולכסות. בני אדם רוצים חזרה הביתה, אל גן עדן. בלי מצפון. בלי ייסורי מצפון, בעצם בלי ייסורים בכלל. בני אדם מחפשים אוטופיה, עולם מושלם.
אלא שהעולם שלנו מתקשה לספק חוויית גן עדן, והמושלם כבר מזמן לא כאן, הרי כבר אכלנו מעץ הדעת והעיניים פקוחות לרווחה ורואות את מחיר האכילה ההיא. מה עושים? עושים סמים. שותים אלכוהול. הרי שיכור - העולם דומה עליו כמישור, אין בעיות, אין אכזבות, אין בירוקרטיה וקשיים - יש גן עדן בלי נחשים.
אלא שבמרכזו של גן עדן היו שני עצים: עץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע, כנראה ממש ליד. היה צריך לבחור בין שתי אפשרויות - ללכת על עץ החיים ורק אחר כך לאכול מעץ הדעת, או לבחור בעץ הדעת ולהפסיד את עץ החיים. אופציה שלישית לא הייתה קיימת - אי אפשר להישאר בגן עדן מבלי לאכול מאף אחד מהעצים, זו פשוט לא אפשרות. בלי דעת ובלי חיים יש ריק, והעולם לא נברא לריק.
ואל הסיטואציה הזאת בדיוק מתנקזים כל המכורים. האלכוהול והסמים משחררים את האדם מן הדעת, מחזירים אותו אל הרגע שלפני האכילה מעץ הדעת, אבל לא מאכילים אותו מעץ החיים. אדרבה, הם שואבים ממנו את כוחות החיים. הרגעים הראשונים מענגים מאין כמוהם, סוף סוף אפשר לברוח מההיגיון, מהאחריות, מידיעת טוב ורע, לדמיין עולם מושלם, לשחק באושר. אבל אחרי שההיגיון הסתלק, לא נכנסים כוחות חיים אל החלל הפנוי, נותר ריק שעד מהרה מושך את האדם אל מחוזות החידלון. ובאין חיים – הצער גובר, והמודעות חוזרת ומכה, ושוב צריך להסיח את הדעת, ושוב חוזרים אל גן העדן ההוא שלפני האכילה, ואין רע אבל גם אין טוב, יש רק אשליה שמסוכן להתפכח ממנה, ואי אפשר להישאר בה יותר מדי זמן, וכך בריחה גוררת בריחה, והאדם נעשה מכור לגן עדן מן הסוג שבעצם לא היה ולא נברא, גן עדן בלי דעת ובלי חיים, גן עדן שכולו שממה.
לא סמים לב
והנה לנו לולאת האבסורד. מכור לא יכול להשתחרר מעצמו, הרי אין מכור מוציא עצמו מבית האשליות של גן העדן החלופי. הוא צריך יד מושטת. הוא צריך הורים. אלא שהיד המושטת לפעמים תקועה עמוק בכיס, לא מפני שלא אכפת לה מהנער המכור או הנערה המכורה, אלא מפני שגם היא שקועה עמוק בעולם אוטופי שבנתה לעצמה: בעולם האוטופי שלנו אין מצב שמדובר בילד שלנו. ואפילו כשכל הנורות מהבהבות, אנחנו משכנעים את עצמנו שפשוט יש תקלה במערכת. גם אנחנו שבויים בגן עדן שלא מוכן לדעת, אבל גם לא מסוגל לתת לילד המכור חיים.
אצלנו? אצלנו אין סמים, אומרים הרבה הורים שלמזלם הרע לא מסתכלים באותו רגע בפניהם הלועגות של הילדים. לא יודעים שהם עצמם חיים בגן עדן של שוטים.
כולנו מכורים
יש מי שהולך עם הצורך הזה בעולם מושלם עד הקצה, הוא חייב לברוח אל הסם והאלכוהול כדי שהכול יתיישר לו, אבל כמעט כולנו צורכים את זה במנות קטנות. כמעט כל התמכרות עושה את אותה פעולה בדיוק. מכורים לפחמימות ולסוכרים בורחים לרגע אל המקום שאין בו מותר ואסור, אל המקום שאמור לנחם מן הקשיים, ולרגע קונים גן עדן במחיר כמה שניות של סוכרים. מכורים לקניות מדמים לרגע עולם שאין בו גבול להתחדשות ואינו יודע מחסור. ואפילו מכורים לעבודה, הדבר הכי רחוק מגן עדן, בורחים מהתמודדויות אחרות שמזמנים להם הבית והמשפחה. איש לא מתמכר להתנדבות.
לכל התמכרות יש תשורה. היא זמנית בדרך כלל, ההתפכחות ממנה כואבת כמו הגירוש מגן עדן כל פעם מחדש, ולכן, על מנת לא לחוות שוב גירוש, צורכים כל פעם עוד קצת. רק קצת.
מכורים לניידים
והנה ההתמכרות של השנים האחרונות, שכמעט כולנו שקועים בה עד צוואר – המכשירים הניידים. כשהייתי בטירונות אחד העונשים האהובים על המפקדים היה "להצמיד", כלומר לחייב חייל שעשה משהו לא טוב ללכת לכל מקום עם משהו: היו חסרים מעט מים במימייה – הצמידו אותך כל השבוע לג'ריקן של מים, לכל מקום אתה הולך רק איתו. סיוט. אפילו אם הצמידו אותך רק לשפופרת קטנה של משחת נעליים כי לא צחצחת כראוי זה היה בלתי נסבל, מי רוצה להחזיק משהו כל הזמן.
והיום? כאילו איזה מפקד עריץ עם חוש הומור גרוע הצמיד את כולנו למכשירים הניידים. זה כל הזמן ביד או בכיס, או לפחות בשולחן לידנו, וכשהוא לא בסביבה יש אי־שקט. מה הפסדנו? מי חיפש אותנו? מה קרה ולא ידענו? מכורים אל הלא נודע שמאחורי השיחה הלא מזוהה, מכורים אל אין־סוף מידע, מכורים אל הסרטים והסדרות שיגאלו אותנו מהמציאות וייקחו אותנו אל מחוזות האגדה.
פתאום מכשיר אחד קטן שמציע לך שלל התמכרויות במחיר אחד, ונדמה שהסיכוי שישתילו אותו בתוכנו גדול בהרבה מהסיכוי שנחזור להסתדר בלעדיו.
אמונת הגמילה
אולי יותר מכל הדברים, האמונה היהודית היא אמונה בגמילה. בפסח מסתדרים בלי לחם, בשבועות – בלי שנת לילה, בסוכות - אפילו בלי בית אפשר להסתדר. אנחנו לא תלויים באף אחד, להוציא את ה־אחד כמובן. הסיפור שלנו מתחיל משחרור מהעבדות, ומסתיים בשחרור מכל העבדויות כולן, ונדמה שהעולם היום, שמרים את דגל החירות כל הזמן, משתוקק לדבר הזה יותר מכול – להיגמל.
חייבים לצאת למסע הגמילה מכל זה, ובינתיים – בינתיים כמה טוב שיש שבת. פתאום אפשר להניח את המזרק הנייד בצד, ולהיות אני ליום אחד. למה לא כל יום שבת?
לתגובות:[email protected]
***