ייהוד משותף

פורום לב הגליל, שגובש על ידי פורום שילה - מכון לחקר ההתיישבות היהודית בישראל, אירח השבוע לסיור מיוחד את יושב ראש מפלגת הציונות הדתית חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', ואת ראש שדולת ארץ ישראל חברת הכנסת אורית סטרוק. המפגש נפתח בשיחה של יושב ראש פורום שילה בנצי ליברמן בבניין המועצה האזורית משגב על קידום תוכנית 'לב הגליל', שבמסגרתה תחוזק ההתיישבות היהודית בלב הגליל ויתווספו 200,000 מתיישבים חדשים בתוך עשור. אלה היו אומנם דברים מעניינים, אך מה שתפס את תשומת ליבי, לאחר נסיעה של 150 ק"מ למפגש הצפוני, הם ללא ספק דבריו הנדירים של אלוף (במיל') איל בן ראובן, חבר הכנסת לשעבר מטעם סיעת התנועה, חבר המועצה הציבורית לב הגליל - לא איש ימני במיוחד בלשון המעטה - על החשיבות הלאומית של לב הגליל ועל ההפקרות שנוהגים כלפיה מקבלי ההחלטות. מבחינתו, הדבר חשוב כל כך עד שכדאי להפיל עליו ממשלות.

"מדובר בקרב של כולם, ואפשר להגיע במלחמה הזאת לקונצנזוס לאומי חד־משמעי. אתה בא משמאל ואני מימין, ושנינו אומרים את אותו הדבר. צריך לבקש מראש הממשלה ומרשות מקרקעי ישראל להביא תוכניות פעולה כתובות ולהגדיר יעדים", אמר בן ראובן. "אחרי שנגדיר את היעד הלאומי להבאת מאות אלפי יהודים לגליל, נצטרך לבדוק מה קורה עם התוכנית, האם היא מתקדמת כל שנה או לא מתקדמת, ואם לא - להפיל את הממשלה, איזו שלא תהיה. לשם צריכים לכוון". מבחינת בן ראובן ההחלטה הראשונה היא החלטה לאומית לגבי לב הגליל. "מקבלי ההחלטות צריכים להחליט שהצפון הוא עניין אסטרטגי בסדר עדיפות עליון ברמה הלאומית. כיושב ראש שדולת הגליל בכנסת הבאתי את נתניהו למעלות, הוא נתן שם נאום חוצב להבות על כסף ותקציבים, הקימו אפילו מינהלת, אך מה קרה בפועל? כלום. כאבא לארבעה ילדים שגדלים פה עכשיו, אני אומר שצריכים להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות".

כדי להניע את המהלך הלאומי כלפי הגליל, בן ראובן בוחר להתמקד דווקא בנושא הסכנות הביטחוניות באזור. "המטרה שלי היא להצביע באופן ממוקד על הסיכונים ברמה הלאומית־אסטרטגית שיושבים לנו על הראש. זה לא משהו רחוק, זה כבר קיים. מדובר באיום על הריבונות שלנו בצפון, בפרט הביטחון האישי של תושבי הצפון שכבר היום נפגע, ואני לא מגזים כהוא זה. בוועדת החוץ והביטחון תואר לפני כמה שנים תרחיש קיצון - שבמסגרת עימות ייסגרו פה צירים ראשיים ואזורים שלמים ישותקו על ידי אש פנימית, ילדים לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם. זה קורה לנו מבפנים, האיום כבר התממש".

סמוטריץ' הנהן בהסכמה והדגיש במיוחד כי חשוב שלא רק הימין ידבר על כך, אלא אנשים כמו בן ראובן - אלוף במיל' וחבר כנסת לשעבר ממחנה השמאל. "יש חשיבות אדירה שדווקא איל יגיד את הדברים הללו", אמר סמוטריץ' ברצינות ושלח חיוך לעבר איל: "תצביע בן גביר".

אך אם סמוטריץ' חשב שבכך תם המונולוג המרתק, כעת דיבר בן ראובן, תושב יודפת, מושב במועצה האזורית משגב, על החשש משליחת כוחות לערים הערביות במהלך לחימה, דבר שעלול לסכן את מדינת ישראל. "בפעם הבאה שיהיה אירוע קשה לאורך זמן, הפתרונות יהיו כוחניים. אני לא רוצה לשלוח פלוגות של צה"ל להילחם בסכנין. כבר היום חלק גדול מהאוכלוסייה הערבית, ואני לא מכליל, פועל באלימות, וההתנהלות של חלקם אינה נובעת ממחסור, אלא מלאומנות ערבית פלשתינית ומהסתה פנימית שמתיישבת כמו כפפה על התופעות של תחושת קיפוח ואי־שוויון שקיימת לאורך זמן. כאזרח ואלוף לשעבר, אני לא מוכן לקבל בשום אופן שבזמן שכוחות צה"ל הולכים לפעולה בלבנון, נצטרך להקצות כוחות בתוך שטחנו. זה לא יעלה על הדעת. צריך לעשות הכול כדי לא להגיע לשם".

בן ראובן לא מתבייש לדבר על ייהוד הגליל. "בשנות השבעים ייהוד הגליל היה מושג ברור מאליו, היום הוא הפך להיות ביטוי גזעני. לא מדובר על עניין של שמאל וימין. אנחנו חושבים שאם לא ייווצר איזון סביר, זה לא ילך. ואיך נמדוד את הצלחתנו כאן? כשנראה את הילדים שלנו נשארים פה, נוכל להחשיב את זה לתוצאה טובה. כרגע המציאות היא של הגירה שלילית". אגב, בן ראובן הוא לא היחיד. שי יזרעאלי, סגן ראש מועצת עמק יזרעאל, דיבר גם הוא בצורה נחרצת על ייהוד הגליל ועל החשיבות של העמדתה במרכז סדר העדיפויות בישראל.

ראייה של נדל"ניסטים

על דבר אחד כולם הסכימו בפגישה: הנושא לא נמצא במודעות. "ההצלחה בנושא היא קודם כול חשיפה תקשורתית ותודעה לאומית, לא רק של הימין אלא של כל המפלגות הציוניות: הן צריכות להחזיר את הדגל של הגליל, של אמירה ציונית לכולם, ולא להתבייש בה, לשים אותה על השולחן", אמרה חברת הכנסת סטרוק, מיוזמי הסיור, בפתח דבריה. אנשי פורום שילה לא נשארו חייבים לאמירה זו של סטרוק. לדבריהם, בזמן הקרוב צמרת ההנהגה של הקואליציה תגיע לסיורים בלב הגליל, והם עושים כל מאמץ ליצירת קונצנזוס לאומי סביב המקום.

נציג החטיבה להתיישבות שטח בפני המשתתפים את זווית הראייה שלו כלפי האירוע בגליל: "לב הגליל הוא שטח מפתח שמשפיע על מדינת ישראל, לכן הצגנו תוכנית ליישובים קדמיים כדי להביא אלפיים משפחות. חיזוק היישובים תורם לחוסן הלאומי". הנציג העלה נושא שחזר שוב ושוב על ידי חברי הכנסת, ראשי המועצות ואנשי המקצוע שהשתתפו בסיור: שלטון הפקידים שתוקעים הכול. סמוטריץ' טען בפני כולם כי אין לחכות לתהליכים ארוכי טווח שחלקם הגדול נתקעים על ידי הפקידים, והפתרון הוא החלטות ממשלה חדות, בתקווה שאפילו חצי מהן ייושמו בזמן מהיר.

אחד המשתתפים, בכיר בתחום תכנון הבנייה, סיפר כיצד בכירים במינהל התכנון במשרד הפנים מדברים איתם במפורש על מדינת ישראל כמרחב עירוני. "הם אנשים טובים, אבל רואים את המציאות בראייה של נדל"ניסטים שמסתכלים על קרקע" - משפט זה חזר בווריאציה כזו או אחרת בפי רבים מהמשתתפים. שמות הבכירים במינהל מקרקעי ישראל ובמשרד הפנים עלו על השולחן תדיר, והקושי המשותף של כלל היושבים שיקף את הרצון של היהודים לגדול בגליל מול המקלות הרבים בגלגלים שאיתם הם נאלצים להתמודד. "לב הגליל, עם המציאות הדמוגרפית והגאוגרפית המורכבת שנוצרה בו, מבטא באופן המובהק ביותר את האתגר של מדינת ישראל מול החברה הערבית. מדינת ישראל לא תוכל להמשיך ולהחזיק בחבל הארץ הזה אם הנחיתות הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בו תימשך. מדובר בסוגיה אסטרטגית עם משמעויות גאופוליטיות, שהפתרון היחיד לה הוא חיזוק משמעותי של ההתיישבות היהודית", אמר בנצי ליברמן, יושב ראש פורום שילה.

לקראת סיום הסיור הגדיר סמוטריץ' את היעדים. ראשית כול, אתגרים תכנוניים וקנייניים, ואתגרים של פיתוח ותשתית. "הפער בין ההתיישבות הערבית כאן והתנאים שהיא זוכה להם לעומת ההתיישבות היהודית, הוא בלתי נסבל. ההתיישבות היהודית מופלית כאן לרעה בכל קנה מידה. זה משהו שדורש שינוי עומק מערכתי גם בתפיסת מינהל התכנון, גם בתפיסת רשות מקרקעי ישראל וגם במשרד השיכון בהיבטי תשתית.

"נקודת המפתח שלי היא שוויון. כל הטבה שמגזרי המיעוטים מקבלים כאן, חייבת לחול כמו שהיא גם על היישובים היהודיים. אם אתה נותן לדרוזי סבסוד פיתוח, ואם לערבי אתה נותן חמישים אחוז ממחיר הקרקע בלי הגבלה של תקרה, גם ליהודי תיתן. היום המצב הוא שלחלק גדול מהיהודים אין סבסוד קרקע, ואם יש זה עד תקרה של 450,000 שקל; אבל השומה של הקרקע היא 800,000 שקל, ולכן על ה־350,000 הנוספים אותו יהודי משלם מאה אחוז".

כשסמוטריץ' אומר זאת, אנחנו נמצאים סמוך לכפר כמון היהודי ולצידו היישוב הערבי. "אנחנו רואים כיצד ביישוב היהודי לידנו מגרש עולה מיליון ומאה אלף שקלים, ומגרש בצד הערבי רק מאה אלף שקלים. זה לא ייתכן. צריך לבטל לגמרי את לוח 2 – 'הספר הלבן' של ההתיישבות היהודית, ובעיקר להגיע לשוויון בשומות הקרקע, באחוז הסבסוד של מחיר הקרקע, של הפיתוח, בלי תקרות. זה נכון לביוב ובכלל לכל תפיסת המרחב, מתוך הבנה שההתיישבות הכפרית באזור הזה היא רגל הביטחון האסטרטגית שלנו בכל מרחב לב הגליל. אנחנו סובלים פה מנחיתות דמוגרפית וגאוגרפית חריפה מאוד, וזאת הציונות של היום.

"אנחנו עומדים מול מכניזם מערכתי שכולו מגויס להעדפה מתקנת בגלל צעקות של קיפוח", המשיך סמוטריץ', "את המכניזם הזה מקיים מינהל מקרקעי ישראל ומינהל התכנון. הדבר הזה הוא חרב פיפיות לאתגר שלנו מול המצב כיום. אם מסתכלים קדימה, אז כפי שאמרתי - כל מה שקיים ביישובים הערביים, העתק־הדבק ליהודים".

מלבד אתגרים תכנוניים וקנייניים ואתגרים של פיתוח ותשתית, סמוטריץ' מדבר על נושא הליבה ביישובים שעליו דיברו כל הסיור - ועדות קבלה. "לפי חוק הנגב והגליל יש לוועדות קבלה פטור ממכרז עד 400 משפחות, ולכן אנחנו העברנו בכנסת הצעה בטרומית ובראשונה שמעלה ל־600 משפחות. אני מקווה שבכנסת הבאה נעביר אותה בקריאה שנייה ושלישית", מסביר סמוטריץ'. "ועדת קבלה משמרת את האופי הקהילתי, ובאופן טבעי מונעת כניסה של ערבים פנימה ליישוב. לעומת זאת, אם אתה משווק קרקע במכרז כולם יכולים לבוא. מה הבעיה? שהיישובים מגיעים ל־400 ולא מוכנים לגדול, ואז מה קורה להם? יישוב שלא קולט זוגות צעירים - בתי הספר בו נסגרים והוא הופך לבית זקנים, היישוב נגמר".

התמריצים נתקעו בבירוקרטיה

מי שפועל לתיקון המצב וליווה אותנו בחמימות לאורך כל הסיור הוא ראש מועצת משגב, דני עברי. "מכרז ממוטט לנו את האגודה השיתופית, כי כבר יש באזור שלנו אנשים מתל אביב שמתחילים להקים בתי קיץ, אבל אנחנו רוצה שמי שבא אלינו, יבוא לקהילה. מה שקריטי לנו הוא היכולת של האגודה לווסת את הקצב, שלא יהיה מכרז תוך תהליך מנותק מהיישוב באופן שמי שנותן יותר כסף זוכה", מספר עברי ל'בשבע'. "כל יישובי משגב מתקרבים ל־400 משפחות, וכרגע עוצרים, אף יישוב לא מוכן שרשות מקרקעי ישראל תעשה מכרז לקבלנים כמו שקורה במרכז הארץ. יישוב שלא קולט משפחות חדשות ולא גדל הוא גמור, מזדקן, וממילא אין גנים ואין אפשרות לפתח את השירותים. יש יישובים שנשארים קטנים, כמו עין הוד, הם לא רוצים לגדול; אבל פה יש לנו יישובים יהודים עם קצב גידול כולל של כמאתיים משפחות במועצה בשנה. אלא שביישובים הבדואיים מתכננים הרחבה לפי כמות הילדים שנולדים, מקצים אדמות מדינה שייבנו בהיתר בזול ונותנים פיתוח בחינם, ולעומת זאת אצל היישובים היהודיים עוצרים הכול, וגם מעלים מחירים. נוצר מצב שבמועצה שלי, שיש בה 29 יישובים יהודיים וכשישה יישובים ערביים, הערביים גדלים והיהודיים לא".

עברי מרבה לדבר על האפליה בסבסוד וביחס של שלטון הפקידים. "ביישובים הדרוזיים יש תשעים אחוז סבסוד בתשתיות, אצל הערבים כשישה אחוזים, ואילו אצל היהודים אפס אחוזים. מדובר על מאות אלפי שקלים סיוע לכל יחידת דיור, פער עצום. כמה יהודי יכול לתת לבן שלו שיקנה מגרש? מיליון שקל? אז אולי בן אחד יצליח, וכל השאר? לא. אומרים להם שילכו לכרמיאל, אבל הם עוזבים את הגליל ופשוט הולכים לתל אביב".

עברי מרחיב לסיום על שלטון הפקידים שתוקע הכול. "הטכניקה שבה עוצרים את ההתפתחות של היישוב היא דרך עקרונות מקצועיים ולא פוליטיים. הבנייה נעצרה בתקופה של שלטון הימין, הממשלה לא הייתה נגדנו, אבל היא לא נכנסה לדקויות. למשל, הפקידים קבעו תקרה של 450,000 שקל ואחר כך הוסיפו מדרג סוציו־אקונומי, ובשורה התחתונה עיקרו את ההנחה ליוצאי צבא. בצמוד קרקע אין הנחה, רק בבנייה רוויה, וכאן אצלנו אין בנייה רוויה.

"אני צריך אלפי דונמים כדי להתפתח, בפרט לאור קצב הגידול של מאתיים משפחות במועצה בשנה. אני חייב להמשיך לגדול ביישובים היהודיים, לכן אני צריך תוספת של 3,000 דונם - חצי ממה שקיבלה סכנין בהרחבה שלה. אם לא נגדל, המשמעות היא גירוש".

***