רוחמה גבל-רדמן
רוחמה גבל-רדמןצילום: נועם פיינר

מערכת בחירות היא הזדמנות חינוכית מצוינת, למרות שבשלוש השנים האחרונות היה לנו קצת יותר מידי מזה.

ילדי ישראל זכו לשיעורי אזרחות חיים שוב, ושוב, ושוב. איש לא שמח בעודף מערכות הבחירות המתדפקות על דלתנו, אבל אם כבר אנחנו מקבלים חמישה לימונים – אולי נעשה מהם לימונדה חינוכית.

בימים האחרונים שמענו על פוליטיקאים שפקדו בתי ספר, הם גרמו לסערות בתוך כתלי בית הספר וההדים הגיעו עד לתקשורת (והרי זאת הייתה המטרה מלכתחילה, הלא כן?). הפוליטיקאים הנמרצים עוברים בין חוגי בית ומוסדות חינוך, מבקשים לשכנע בני ובנות נוער, רגע לפני השותפות האזרחית הגדולה שלהם כמצביעים פוטנציאלים המשפיעים על המפה הפוליטית ביום הבחירות. הם הופכים את חצר בית הספר לזירה מצווחת ומדממת כמיטב המסורת בשנים האחרונות.

הטענה כי הכנסת קרב האגרוף הפוליטי לתוך בתי הספר היא התנסות בקבלת החלטות ושיקול דעת פוליטי, היא טענה שראוי לחשוב עליה בכובד ראש. נראה כי בקרב על ה"אמיתות" הפוליטיות, הפוליטיקאים שלנו שכחו מזמן תרבות דיון מה היא, תרבות שיחה (נוקבת ומבררת, אך מתורבתת) מה היא.

מספיק לצפות בסרטונים האחרונים מבליך כדי לראות שאין טיעוני עומק, אף צד לא מביא ראיות והסברים כדי לשכנע את השומעים באופן שקוף והגון. מי שצועק חזק יותר, נשמע יותר (צודק יותר?). ככל שהססמאות קצרות יותר, כך הן הופכות למטבע לשון בפי הקהל. צר לי אך נציגנו ונציגותינו הפוליטיים אינם "המבוגר האחראי" ובוודאי שלא דמויות חינוכיות. הם באים ללבות את האש, לא לבנות קומה פוליטית ואחריות אזרחית בנפש בני ובנות הנוער.

משרד החינוך נדרש לסוגיית הדיון הפוליטי בבתי החינוך. את ביקורי הפוליטיקאים משרד החינוך אישר, יחד עם זה, פעמים רבות אנשי חינוך חוששים להביע עמדות פוליטיות בכיתה. בעבר, יצאו חוזרי מנכ"ל שמטרתם הכוונת דרך חינוכית הוגנת וראויה בה כן יוכל להתקיים דיון פוליטי מבלי להשתיק את אנשי החינוך מחד, תוך אפשרות לקיום דיון כן ופתוח עם התלמידים ללא כפיית עמדת איש החינוך המוביל את הדיון, מאידך.

כשמסתכלים על תרבות הדיון במוסדות החינוך בימי בחירות, נראה כי אין לנו צורך בחוזרי מנכ"ל נוקבים כי אם בשכל ישר ואחריות חינוכית. מה שתלמידינו רואים ורואות היום אינו הייד פארק או שוק דעות תוסס ומאתגר מחשבתית. תלמידנו נפגשים עם הקצוות הקשים והחדים ביותר של השיח הפוליטי בישראל בלי אפוד מגן ובלי כלים להתמודד עם התעמולה והשנאה.

כשאין מפגש דעות על הסקאלה הלגיטימית אלא קרבות בוץ, תככים ומניפולציות, מה המטרה החינוכית? אמנם זה בהתאם לחוק אך האם זה מתאים מבחינה חינוכית?

כששערי בית הספר נפתחים ומכניסים פנימה את ההיפך הגמור מחינוך אזרחי של לקיחת אחריות משותפת, ולו על השיח, זאת בעיה. בית ספר צריך להיות מקום לחינוך, לערכים, ללמידה. במקום זה אנחנו מכניסים פנימה שיח כוחני, אגרסיבי, קולני. לא טיעון ולא ראיות, לא דיון ולא שיקולי דעת. כל האלים גבר, "טיעון חלש, להגביר את הקול".

זה לא חינוך אזרחי. זה לא חינוך פוליטי. זה לא חינוך.

מטרתנו כאנשי חינוך היא לפתח את אזרחי המחר. חשוב לאתגר את התלמידים שיצביעו בסבב הקרוב או בזה שאחריו ולקיים איתם דיון פוליטי מעמיק. לברר איתם מה הם הצרכים שלהם כאזרחים ואזרחיות, מה התיעדוף, מה המחירים שהם מוכנים לשלם על כל החלטה, ומה לא? מה יקדם את המטרות שלנו וכיצד. ולא פחות חשוב, מה לא. למחנכים ולמחנכות יש הזדמנות פז לברר נושאי עומק פוליטיים יחד עם התלמידים בימי שיא של דעות ודיונים. כן, גם ויכוחים חשובים פה, אבל באופן מכבד ומלמד. על אנשי חינוך מוטלת בימים אלו אחריות גדולה, זאת ההזדמנות ללמד איך מתווכחים, איך משכנעים, איך מכריעים ואיך מכבדים הכרעה, איך עובדים יחד יום אחרי ההכרעה.

בעת הזו, רק אם נוציא את הפוליטיקאים מהכיתות ונעשה בכיתות מהלך חינוכי נכון, ניצור פה חברת מופת. ומי יודע, אולי גם הפוליטיקאים ילמדו מזה משהו.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת יסודות שבמכללת הרצוג