רוּחַ סוֹעָה פָּרְצָה בְּפִתְאֹם מִתּוֹךְ טֻמְאַת הַמִּפְתָּן וְהֵסִיטָה אֶת רֹאשִׁי הַצִּדָּה (ט. כרמי, על סף ביתי)
אחרי שטייל בכמה ערי פריפריה, המוזיאון הנייד זוּמוּ הגיע גם לתל אביב, תחת הכותרת "זומו – המפתן". זומו נשמע יופי של פרויקט, שלכאורה נועד להנגיש את האמנות לכל אחד או, אם לדייק, לכל קהילה. לכן המימון מגיע גם ממשרד החינוך ל'האחר הוא אני', וגם ממפעל הפיס.
אבל חשד קל מתחיל להתגנב כשמתברר שגם גופים זרים מממנים את זומו – מכון גתה, המכון הצרפתי, שגרירות צרפת, שגרירות גרמניה. וחשד מתעורר ממטרתן של קרנות ישראליות ששותפות במימון זומו, כמו 'קרן פלומס לאמנות' למשל, שחברים בעמותה הזאת חברים בעוד רשימה ארוכה של עמותות, שהמכנה המשותף לכולן הוא, כמו שניסחו זאת באחת מהעמותות, שבה יושבת מי שרשומה גם בעמותת 'קרן פלומס' וגם בעמותת 'אח-שב-ציונות' – "פיתוח ההון החברתי והעצמה קהילתית" כלומר, מדובר ברשימה ארוכה של עמותות שפועלות לשינוי חברתי ותרבותי כזה שיהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה; בשלב ראשון.
חשד קצת יותר גדול עולה בגלל המונח "מפתן". מי שמכיר קצת מהתיאוריות הפוסט מודרניות נתקל במונח הזה או דומה, אולי אצל מישל פוקו או ג'יל דלז, ואולי אצל פייר בורדייה או ג'ורג'ו אגמבן, או אצל אינטלקטואל פוסט מודרני אחר. לא חסרים כאלה.
והבחירה הלא מובנת הזאת במונח "מפתן" מסגירה את כל מה שעומד מאחורי זומו. בספר שלו 'עיר של מפתנים', מסביר באריכות את התיאוריה של ה"מפתן" תומך נלהב של 'הצבא הזפטיסטי', האדריכל היווני סטאברוס סטאברידס. בקיצור כי אין ברירה, "מפתן" הוא מן מקום אקסטריטוריאלי, שטח הפקר, מקום שבו הסדר, חברתי, תרבותי, מדינתי, לא קיים. רק מקום, לכאורה ניטרלי, אומרת התאוריה, יכול לאפשר מפגש לא רק בין ה'אני' ל'אחר'.
זה המקום שבו ה'אני', הזהות היציבה, מוגדרת, מובחנת, יכולה וצריכה להתפרק. את מקומה של הזהות המוכרת תופסת "זהות" אחרת, דינמית, לובשת ופושטת צורה כמו שחקן תיאטרון שפושט ולובש דמויות. ה"מפתן" הוא המקום שבו מתפתחת המודעות לכך שאפשר לפגוש את ה'אחר' רק על ידי פריצת הגבולות של הזהות המוכרת. כך, במקום גבולות, מתפתחים המפתנים, שטחי הפקר, שבהם במקומה של הזהות המפורקת נוצרת "זהות" ארעית, אמביוולנטית, היברידית.
המשמעות של זה היא שאלה שפועלים להפיכתה של ישראל ל"מפתן" לא יסתפקו במדינת כל אזרחיה. זה רק שלב מעבר לקראת הפיכת שטחה של מדינת ישראל למקום שבו יוכלו לקום עשרות ומאות ואלפי קהילות – לכן זומו מתמקדים בקהילות – ארעיות, אמביוולנטיות, היברידיות, שבהן זהות אישית וקולקטיבית לא קיימת. ה"מפתן" הוא המפתח לכינונן של קהילות חדשות, אוטונומיות, שמתאפיינות ב"ייחודיות ללא זהות". רק כך בני אדם יוכלו "להצטרף לקהילה בלי הנחות יסוד ובלי סובייקטים" כלומר, להיות חלק מקהילה שהחברים בה אינם כפופים לשום תכתיב, נורמה, חוק וכדומה. רק במקום כזה בני אדם יוכלו להיות חופשיים באמת.
ואיך כל זה קשור לזומו מסבירים אוצרי התערוכה הניידת הזאת בעצמם. "זומו הוא מוזיאון נייד, מבוסס קהילות, שנודד בכל רחבי ישראל ומציג תערוכות מתחלפות שנוצרות ונאצרות יחד עם הקהילות המקומיות. אנחנו בזומו (שילוב של המילים זוז ומוזיאון) מאמינים שהאמנות היא מפתח מהותי ליצירת קהילה פתוחה ומכילה יותר ולהנחת גשרים בין כל חלקי החברה הישראלית. יצאנו אל המסע פורץ הדרך כדי לנטרל מרחקים גאוגרפיים, לגשר על פערים תרבותיים, לעקוף מחסומים פיזיים, להתגבר על חסמים תודעתיים ולבטל את ההפרדות המוכרות בין האמן לקהל, האמנות לקהילה והיצירה למציאות".
שרשרת המשפטים הזאת מתכנסת לתכנית פעולה להגשמת תאוריית ה"מפתן": "יצירת קהילה פתוחה ומכילה יותר להנחת גשרים ... לנטרל מרחקים גיאוגרפיים" וכו'. המטרה היא להפוך אותנו לחברים בקהילות, ייחודיות אבל חסרות זהות (אופנת הקעקועים למשל, מראה שאפשר להיות ייחודיים חסרי זהות).
היוזמת והאוצרת של זומו היא מילנה גיצין אדירם, שמעידה על עצמה שהיא "ההפך ממירי רגב שאומרת לשרוף הכל". בראיון שנתנה ל'כלכליסט' (23.8.21) לרגל הגעת המיזם הזה לעיר לוד, היא אמרה בדיוק את מה שסטאברידס היה מצפה שתאמר, "אני מזדהה עם כולם ולא מזדהה עם אף אחד". ולמרות שהיא מוסיפה ש"הדבר הזה מוטט אותי", כלומר חוסר הזהות והשייכות מפרק לה את הצורה, היא ממשיכה לדבוק ב"מודל" שמייאש אותה.
לצידה של מילנה גיצין אדירם, שרון גלזברג, שגם היא בעד "שינוי תודעתי. בעבודה עם קהילות זה משנה כשאמנות נותנת מקום ובמה לקולות נאלמים. באימהות אני שואפת לאפשר לילדים כמה שיותר חופש ומרחב, אם זה בהצבת גבולות גמישים שנוצרים מתוך תנועה והשתנות" וכו'. "מפתן" על מלא.
וגם שי עיד אלוני, שאומר, "היצירה שלי מייצגת עבורי מרחב השואב את חלקיו מתודעה הפרוסה על פני הזמן ... היצירה שלי אינה משויכת למקום מסוים. העבודות שלי הופכות לבעלות זהות משלהן". במקרה שלו, את מקום ה'אני', הסובייקט, תופס האובייקט, יצירת האומנות. "מפתן" על מלא מלא.
כמו סטאברידס, אלוני, שהוא גם שי וגם עיד, מדבר על מות הסובייקט, כי העניין הזה עומד במרכז של הפרויקט הפוסט מודרני בכלל, ושל תיאורית ה"מפתן" בפרט. מות הסובייקט, הפיכתו של ה'אני' ל'אחר' שלו, כמו שאומרת שרון גלזברג, זהות גמישה שנוצרת מתוך תנועה והשתנות, זה התמצית של הפוסט מודרניזם.
ככה, בדברי כיבושין ובמימון ישראלי וזר, ה"מפתן" כבר לא מסתפק בכניסה אל סף ביתנו הלאומי. הוא פורץ אל תוך הבית במטרה להפוך אותו לשטח הפקר, שעליו 'הברברים החדשים' יקימו אינספור קהילות, שהמכנה המשותף היחיד ביניהן יהיה – הייחודיות שלהן.