על-פי הפרסומים, תקנה שאומצה לאחרונה על ידי ארגוני סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה אוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים, ונועדה, כך על-פי ההסברים, "להבטיח את הביטחון של הסטודנטים הפלסטיניים..."
הצביעות הזו אינה צריכה להפתיע אף אחד. הביטחון של הסטודנטים הפלשתיניים לא נמצא בסכנה, יהודים לא תקפו את הסטודנטים הפלשתיניים, אך זו דרך הפעולה של ארגונים אנטי ישראליים ואנטי יהודיים. הפוך על הפוך בעולם שהאמת ממילא איננה נר לרגליו.
מכפישים את הקורבן, צועקים שהיהודים הם סכנה לעולם, שישראל היא השטן. בלה- בלה. גם אין הפתעה בעצם העובדה שאוניברסיטאות מאפשרות גישה כזו בתוך הקמפוס ו"זורמות" עם האנטישמיות המוסווית כמחאה נגד ישראל. האקדמיה בחו"ל לוקה בטהרנות יתר, בנשיאת שם-חופש-הביטוי לשווא, ובהתעלמות מוחלטת מהתוצאה של פתיחות היתר כלפי תופעות כאלה.
משום שיצא לי להסתובב בעולם, נתקלתי בה פעמים הרבה, מוסווית או גלויה. אנטישמיות – שנאת יהודים – היא, בחלק מתרבות העולם, סוג של "מובן מאליו". זה קרה לי כשהגעתי לאנגליה לבית ספר תיכון. היה שם יהודי בשם דיויד שחטף מכות על בסיס יומי מחבורה של אנגלים בלונדיניים. כשהגעתי לשם מהקיבוץ הם החליטו שהיהודי החדש יצטרף לדיויד. למזלם הרע החיים בקיבוץ גידלו אצלי שרירים, ואחרי מכות עד זוב דם, הם עזבו אותי; נתקלתי בזה כשנסעתי עם נציגי חברה קבלנית גדולה מאנגליה להשלים עסקה. הם היו ידידותיים כל הזמן, עד ששתו יותר מדי ואז התחיל הדיבורים על רשת הקשרים הבין-לאומית של היהודים; נתקלתי בזה במרכז אסיה, כשסירבתי להצעה עסקית ואז ניסו לשכנע אותי במשפט: "עד היום אהבתי יהודים, אל תאכזב אותי." והדוברים אפילו לא מבינים שמדובר באנטישמיות ובדיבור לא ראוי.
כיום אנטי-ישראליות משמשת כמסווה לאנטישמיות. קל, לכאורה כמובן, להצדיק אנטי-ישראליות. שטחים, מצוקת פליטים, מלחמות, ישראל הצד החזק ומזמן לא הצד החלש. יש אהדה אוטומטית לצד החלש וישראל איננה הצד הזה. חלילה שאי פעם נוותר על השאיפה להיות הצד החזק. גם אני מעדיף שנהיה חזקים ולא אהודים ולא חלשים. החולשה תחסל אותנו. אבל צריך למצוא דרך להישאר חזקים ולא לגלוש מעבר לקוו הלגיטימי.
ישנם הטיעונים הקבועים: הם הביאו זאת על עצמם, הם נשכו את היד שהושטנו להם, עזבנו את עזה ותראו מה קרה. וכו'. אני מאמין בהם, אך קשה לשכנע בהם. אף אחד לא באמת מתעמק בפרטים. העולם שטוח היום. צעיר שאני משוחח איתו בלונדון לא באמת חקר לעומק את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי. כשאני מספר עד כמה בפלוגה שלי הקפדנו להתנהג באנושיות ובהגינות, ושהצבא שלנו משקיע מאמצים כנים על מנת לא לפגוע בחפים בפשע בעוד הצד השני יורה טילים על בתי אזרחים, הצעיר שומע אך לא מקשיב.
הסכסוך הפך לפלקטי מאוד וחסר גוונים. מי שאוהד אותנו אוהד, ומי שמקובע בסלידה או שנאה, קשה לשכנע אותו אחרת. בעיקר אצל צעירים אירופאיים ואמריקאיים שלא חוו מלחמה ובקושי חוו חיים, יש תפיסה רומנטית ונטולת מורכבות, שבעולם יש רעים ויש טובים, יש שחור ויש לבן, החזק הוא תמיד הרע. אין ניואנסים.
אנחנו גם יודעים להמאיס את עצמנו אפילו על ידידים שאינם אנטישמיים, בהתנהגות קולנית ופוגענית, בהתקפות על עבודת האל של יהודים שאינם אורתודוקסים, בחוסר כבוד לרכוש ציבורי, אלו רק דוגמאות מתוך אחרות. זו סלידה ועוינות לחלק מהתרבות המתפתחת כאן ולא קשורה לאנטי ישראליות מסורתית.
העוינות האוטומטית במעגלים מתרחבים לישראל כבר איננה ניתנת לעצירה מוחלטת, אבל ניתנת, אולי, למיתון. אני לא משוכנע שיש לי עצה לפעולות שלא חשבו עליהן לפני, ובכל זאת קומץ:
צעירים יגויסו לפעילות הסברה דיגיטלית; המדינה תקציב מלגות לסטודנטים ללימודים בחו"ל בתנאי שיתחייבו לעבוד בפעילות מול ארגונים אנטי-ישראליים; לשכות עורכי הדין יגייסו קולגות אמריקאיים למאבק בתקנות מהסוג הנ"ל, כי התערבות ישירה של ישראלים תגרום לאנטי. אם נדרש מימון, אז שהמדינה תממן; האוניברסיטאות והמכללות שלהן הסכמי שיתוף פעולה עם מוסדות בחו"ל יפעלו בהן ומול הנהלותיהן ומול קולגות שלהם; משרד החוץ יספק חוברות "מה תשיב לאנטישמי" ותחלק לישראלים הטסים לרילוקיישן או שהות ממושכת בחו"ל;
אלו אספלניות על פצעים. אסטרטגית, ישנם תהליכים שעלינו לעבור כחברה וכמדינה; להרגיע, לתכנן קדימה, לחנך, לחזור לערכים. קודם כל עבור עצמנו, אך יביא לשינוי גישה כלפינו כקבוצת התייחסות, אך זה כבר נושא למאמר ארוך בהרבה.
דורון שנער, סופר ועורך-דין