תודה לך מאה שערים

כמידי שנה בחג הסוכות, יצאתי עם כמה מחבריי לחגוג את שמחת בית השואבה בחסידויות מאה שערים עד השעות המאוחרות של הלילה.

רבות ניתן לומר על הציבור הזה, אבל השמחה הטבעית והמתפרצת אינה משהו שניתן לזייף. יש שם משהו אמיתי.

מה שגרם לי לחשוב על מציאות החיים במאה ה-21, בה חיי האחווה והקהילתיות כל כך חסרים.

כפי שקבע אריסטו כי הטבע האנושי מותאם לחיי קהילה כמו שזאבים מותאמים לחיי הלהקה. היא חלק בסיסי בהוויה שלנו, צורך עמוק שדורש מענה, וכשיש חוסר בקהילה נגרמת לנו מצוקה שלא שונה הרבה מהמצוקה שאנחנו חשים ברעב: כשחסרים משאבים אנרגטיים, יוצאים לחפש אוכל בסוואנה (או במקרר), כשחסרים משאבים חברתיים אנחנו יוצאים לחפש אותם בקהילה.

נראה כי היום יותר מתמיד, החזרה לקהילתיות היא קריטית. נתוני מחקר שערך האיגוד האמריקאי (AARP) מראים כי בארה"ב ובאירופה שיעורי הבדידות מגיעים בעשור האחרון לכ-35%-45%, לעומת 11%-20% בשנות ה-70-80 (בארה"ב).

רבות נכתב על ההשפעות השליליות ארוכי טווח של בדידות, שנמצאו במחקרים בבעלי חיים ובבני אדם. בדידות נמצאה כגורם סיכון להתפתחות של דיכאון, חרדה והתאבדויות בגיל המבוגר ומקושרת גם לעליה בסיכון לתמותה מוקדמת. לבדידות השפעה זהה על תמותה לזו של עישון 15 סיגריות ביום, והיא מוגדרת כגורם מוביל לתמותה, אפילו יותר מהשמנת יתר.

אז למי שגדל באורח חיים מערבי איך יוצרים את הקהילתיות? את אותה תחושה של קהילה והשתייכות באורח אזרחי?

תודה לך מאה שערים על שפתחת הרהורים למחשבה.

הכותב הוא מגיש הפודקאסט 'מסע בין רעיונות'