עמדתי בעזרת נשים בראש השנה והאזנתי לתפילה. הלב שלי התמלא הודיה. על זה שהצלחתי להתעורר לוותיקין. על זה שהילדים ישנים וסביר להניח שיהיו באותה פוזיציה גם כשאחזור. הודיה על העובדה שאני כבר יודעת להתפלל, בלי להסתכל לצדדים כמו ילדה קטנה שמסתכלת על אמא ומחקה את מעשיה. הודיה על שאני עומדת בתפילת ראש השנה כמו מיליוני נשים יהודיות לפניי, ועל שניתנה לי הזכות להמשיך ולחדש את המלכת המלך של אותן נשים קדושות. את אותן מילים בדיוק, בנות אלפי שנים, אני עומדת ומתפללת. עם קשה עורף שלא מתייאש, לא נשבר ולא אומר "בואו נעיף מהסידור את ברוך שלא עשני גוי, כי הדשא בגוי־לנד ירוק יותר". חשתי הודיה על שלמרות כל הקשיים שהעם שלנו עובר, בתי הכנסת מלאים ביהודים שלא הסיר תפילתם בחסדו, שלא נשברו, שלא שינו.
הבטתי מהחלון ונשמתי אוויר הרים צלול כיין. מכל אותם דורות טבוחים וגלותיים, דווקא אני זוכה לראות את התגשמות "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו".
לא רק מפה לבנה וחולצה חגיגית
במוצאי חג ראשון טיילתי בשכונה. אישה אחת צעדה עם הכלב. אחרת הייתה שקועה עמוק בפלאפון שלה. בחור אחר רץ, התנשף, כולו מזיע במעלה הרחוב. אני ממהרת להשיב אל הפלטה את המרק ולערוך שולחן לחג שני, אבל מבחינתם, ראש השנה מאחוריהם. כמעט 24 שעות פוסט סעודה משפחתית חגיגית, והחיים שבו למסלולם. אמאל'ה. לא לפני המון שנים הייתי שייכת לקבוצה הזו, שמאמינה שראש השנה הוא מפה לבנה, חולצה חגיגית ומתנה למארחת. וזהו. כמילותיהם הרוחניות מאוד של נעמי שמר והגששים: "הי־הו תפוח בדבש, מה חדש? תפוח בדבש. אז איך המרגש? תפוח בדבש".
הציפו אותי זיכרונות ראש השנה מימים אחרים. גם אנחנו הלכנו לים בוקר אחרי, טיילנו בשמורות או קפצנו לבראנץ' עם חברים. אפילו בגן חיות בלונדון ביקרנו בדינא רפיא. עוד יום חופש בחסות הדוסים, הבה ננצל אותו לקריאת מוספי חג. יש רגעים שנדמה לי שמצאתי את מושבי בעולם התשובה, ויש רגעים שאני לא מאמינה שזכיתי לנס הזה שבו הפכתי לבריאה חדשה.
כנראה שהאוויר הצלול עשה משהו בנשמה, כי הבנתי כמה ה' גאון. כל המהלך מאלול ועד שבת בראשית זה שיחוק שכולו רחמנות אלינו. אסביר.
מתחילת אלול מסבירים לנו שמשהו אחר הולך להתחיל, משהו במציאות האישית והגלובלית שלנו עומד להשתנות. אם אנחנו מעוניינים להגיע מוכנים לסיפור הזה, כדאי שנתפוס את הרכבת. אבל בלי לחץ, יש לנו חודש.
ראש השנה מגיע. אומרים שזהו יום הדין, אני בטוחה שכולו רחמים. התבוננתי על האנשים שעברו לידי בשכונה. הם הרגישו כתמול שלשום. בשבילם לא הייתה התחדשות בעולם. הם הלכו לארוחה וחזרו. הטלפון, הכלב ונעלי הספורט חיכו לשובם כתמיד. אני האמנתי שהיום הרת גורל, שהיום מתחדש העולם, מתחדשות הברכות ומתחדשת אני. בזכות כוח היום וסגולתו יכולתי להוציא את עצמי מגלגל הריצה נטול קו הסיום של העכברים. ה' ברחמיו נתן לכל אחד מאיתנו קאט. נקודה בזמן שבה משהו נגמר ומשהו אחר מתחיל. וכך בראש השנה יש לנו הזדמנות להשאיר את הטעויות ואת המיותר מאחור, ולהאמין בה' שגם אותנו אפשר לאתחל.
עשרת ימי תשובה הם כמו קואוצ'ר טוב שמדרבן אותנו להשאיר את העין על הכדור. זה לא הזמן למצוות אנשים מלומדה. אמרתם שאתם רוצים להשתנות, להתקרב, להמליך? או כמו שכתב המתפייס, "רוצים שינוי"? - אתם כמעט בריאה חדשה, תחזירו עיניים לסידור. בתוך הטקסט הרגיל מחכות לכם פינות חמד להתענג עליהן, לבקש על אודותן. תתעוררו, אתם עוד יכולים לשנות עולמות.
ואז מגיע יום כיפור. ובואו נודה את האמת, בין כל חגי תשרי הוא הפחות אהוד, מחילה מכבודו. אבל אנחנו זקוקים לו. הרי ה' יכול לדון אותנו כל יום, אין אצלו מוקדם או מאוחר. לכבודנו הוא ברא את היום הזה. כדי שאחרי שהאמנו שאנחנו מסוגלים לשנות את עצמנו ואת המזל שלנו, נאמין במחילה. בין אדם לעצמו.
אנחנו האימהות קשות עם עצמנו מדי, חובטות בעצמנו בלילה כאילו היינו פינת הקיר המחכה לערבה שתצליף בה. אנחנו צריכות לא רק להתחדש, אלא גם לסלוח לעצמנו, להאמין שנסלח לנו, כדי שנוכל להתחיל מחדש, נקיות. על אמת.
כל אמא יודעת שייסורי התענית הם כאין וכאפס מול ייסורי המצפון. ביום כיפור אנחנו משילות מעלינו ענן כבד של "כמה טעיתי", "שגיתי", "נפלתי", "אני גרועה". כל זה כדי שנוכל להיכנס לתוך ענני הכבוד של הסוכה, להתענג בשמחה אמיתית של התחלה חדשה.
חג הסוכות הוא עונג צרוף, אלא אם כן החלטת להזמין את כל העולם ואשתו לסוכה. כן, קוראים לזה אושפיזין, אבל אברהם אבינו לא משאיר אחריו כלים בכיור. בתוך הסוכה הארעית, בתוך חוסר הנוחות, הגענו אל הנחלה. אנחנו חדשים, מוזמנים להלל את שמו מתוך שמחה על שאין בנו רבב. הכול נמחל, הכול עבר. עברנו מסע מטהר יותר מכל אקונומיקה שמחכה אחרי החגים לכתמים. מוזמנים לשמוח על מתנות אין־סוף שקיבלנו, חוכמה ששמורה לנו מקדמת דנא, כיצד לנהוג, איך לעשות ריסטרט, איך למחול ואיך לשמוח. אז מה נשאר?
להתחיל מבראשית
אין לי מושג כמה פעמים קראו מחדש את התורה. כמה פעמים גללו את הספר להתחלה והתחילו שוב מבראשית. מה שאני כן יודעת זה שבכל שנה אני לא אותו אדם כמו בשנה שעברה, ולא כמו לפני 17 שנה, כשקראתי בפעם הראשונה בחיי את "בראשית ברא". זו לא התורה שמשתנה, אלא אנחנו. כמכלול וכיחידים. היא נשארת קבועה, לתת לנו עוגן ודאי בחיינו, אבל אנחנו צריכים לחזור ולקרוא בה, כי אנחנו במקום אחר. תסתכלו, כל אחד בעצמו, כמה השתנינו. הפנימיות שלנו שונה. החוויות הטובות שעברו עלינו מאז שחתן התורה הקודם עמד וקרא, נחרטו לנו כמו קמטים של חיוך סביב העיניים. הכאבים שעברנו בשנה החולפת, הותירו בנו צלקות חדשות שעוד לא הגלידו. אנחנו חכמים וטיפשים יותר משהיינו. אבודים בעולם ונטועים בבית ה'.
בדיוק לשם כך התורה נגללת להתחלה ונקראת שוב. היא מתחילה בבריאה חדשה. בתקווה חדשה לטוב. באבות ואימהות קדושים שסללו לנו את הדרך. השנה נתחדש איתם. השנה נצלול למילות ספר בראשית, נגלה סודות חדשים בתורה, נבין השגות נפלאות שלא השגנו בשנה שעברה. כי היום אנחנו אחרים. קרובים יותר, רוצים יותר, מצולקים יותר ובהודיה יותר. עברנו מהלך שלם, באצבעות חשופות החזקנו את רגבי האמונה, התמדנו בתפילות, ביקשנו להיות אחרים.
לתגובות: [email protected]
***