התרבות המערבית מקדשת את החומר, את השגת המשימות, את ההצלחה הגשמית, הנראות של הדברים כלפי חוץ.
תרבות זו מביאה רבים להשקיע בהצגה של הדברים יותר מבחוויה של הדברים עצמם. המרחק בין 'איך שהחיים נראים' לבין 'איך שהם נחווים', מביא אחוז גבוה מהאוכלוסייה לנטילת תרופות נוגדות דיכאון באופן יומיומי, ללא סיבה טרגית או נפשית.
השגת יעדים, אירוח מושלם, תמונה מושלמת של משפחה מושלמת עם ילדים מושלמים, להיות אמא מושלמת, וגם רעיה מושלמת ובעלת קריירה מושלמת, גם אם מבפנים זה שביר ולא שלם ולא מושלם. בתרבות הזו מתקדמים במעלה סולם ערכים תדמיתי וגשמי שמקדש את החומר.
לכניסה לשידור החי ללא עלות לחצו כאן
התרבות המזרחית, לעומתה, מקדשת את הרוח. אדם שרוצה להתפתח בהודו עוזב את משפחתו, את אשתו וילדיו, ישן ברחוב, ופורש לחיי נזירות רוחניים. במקומות שונים במזרח, נזירים רוחניים חיים במנזרים ובמקדשים וחיים חיי רוח בלבד, ללא שום התעסקות חומרית או גשמית בחיי היומיום.
ואנחנו? היהודים? נמצאים בדיוק ביניהם, בנקודת האמצע המאוזנת.
חיי הרוח של היהודי אינם במנזר, אינם בבריחה מהחומר לחיי נזירות ללא אישה וילדים. ההפך הוא הנכון, חיי הרוח של היהודי הם בחיים עצמם. בשגרה של החיים. החומר הוא זה שמספק לנו את העבודה, את ההתנגדות שמאפשרת אימון.
החיים הם חדר הכושר הרוחני האמיתי. לאן יתקדם אותו נזיר טיבטי ללא עזר כנגדו? איך אפשר לפתח שרירים רוחניים ללא משקולות שצריך להרים? מה הבעיה להיות "סבלני" כשאין לך חמישה ילדים להכניס לרכב ולהעביר איתם נסיעה לצפון? כמה קשה להיות נדיב כשאתה לא צריך לקנות גלידה לילדים האלו, או תיק חדש לבית הספר למרות שיש כבר תיק מהאחות הגדולה?
התמזל מזלנו ואנחנו לא צריכים למכור את הפרארי כדי להיות נזירים, וגם לא לקנות אותה כדי להיראות מוצלחים, כי החיים האלו, ה"חי בהם"- הם האושר הגדול שלנו וככה אנחנו מתפתחים רוחנית. נכון, יש לנו תרגילים ותפילה שהם ריטריט שעוזר לנו להיות קשובים פנימה, נוכחים. אפשר להוסיף יוגה או מיינדפולנס, אפשר מן הצד השני לשאוף לפרנסה ברווח, בית נאה וכלים נאים- אבל זה לא מה שעומד בראש הסולם, לא לשם הפוקוס.
הפוקוס שלנו הוא להרגיש את הרוחניות, את האור של הקב"ה, בחיים עצמם, ביומיום. בשגרה להצליח להנות מארוחת ערב פשוטה של חביתה ולחם אחיד כאילו זו מנה מפונפנת במסעדת פאר, להצליח להנות מהילדים באחה"צ של יום חול, להצליח להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו, ליהנות מלשטוף כלים, לתקן דליפה בברז, ליהנות מהיומיום יום.
זה לא קל. הרבה יותר קל למלא את החוסר שלנו באורות גבוהים של משהו חגיגי במיוחד. אור שלא מחזיק מעמד. כדי להצליח להנות מהשגרה, מהיומיום, מהחיים, צריך לפעול בטקטיקה אחרת, צריך לדעת לבנות כלי ולא לרדוף אחרי אור ושפע. זו העבודה, זו הדרך להכניס שימחה לחיי השגרה- המשימות, האירוח, הסעודות, הטיפול בילדים. שם מסתתרת לה בפלא עצום השכינה, השימחה והשפע האמיתי.
ביום חמישי הקרוב ט' חשון, 3.11 (ב- 21:00). פרויקט המגנט יוצא בכנס וירטואלי מיוחד לזוגות, העוסק כולו באתגרי החזרה לשגרה. בהשתתפות: מנהלת מרכז משפחה אורה שושן, מנטור קהילת המגנט אריה אקרמן. מחכה לפגוש אתכם, אריה.