ח"כ מיכל רוזין גינתה את תמיכתה של עאידה תומא סלימאן אבל באותו המשפט אמרה גם שאין לה בעיה לשבת איתה בקואליציה אבל היא לא יכולה לשבת עם בצלאל סמוטריץ׳.
אוהבים להתגעגע ולהתרפק על ימים עברו, כאילו פעם ידעו לנהל כאן מחלוקות בכבוד. לעם היהודי יש מורשות רבות בהם הוא יכול להתגאות אך ללא ספק בחמישייה הפותחת נמצאת המחלוקת.
בכל תקופה מאברהם ולוט ועד אשדות יעקב איחוד ומאוחד, העם היהודי תמיד ידע להעריך מחלוקת טובה. והנה נדמה כי במערכת הבחירות הנוכחית, בלי ששמנו לב, אנחנו כחברה, חצינו קו בלתי נראה.
אם עד היום היה ברור שלא משנה כמה אנו מתווכחים בבית הציוני שהקמנו כאן. לא משנה כמה בוער הוויכוח הניטש בנושאי דת ומדינה, התנחלויות כן או לא, חברה סוציאלית או קפיטליסטית ועוד ועוד. תמיד היה ברור לכולנו שאנו היהודים, יחד בסיפור הזה אל מול אוייבים שמשאלתם הגלויה היא שנפסיק להתקיים, שנפסיק לחיות.
אנו מדינה דמוקרטית, דמוקרטית מאד. תומכי הטרור נואמים אצלנו מעל בימת הכנסת ונהנים מחסינות פרלמנטרית. מיכל רוזין מסמנת בקולה את הקו החדש שמחלק את ישראל; חברי כנסת ערבים תומכי טרור - כן. ישראלים, יהודים, שומרי מסורת - לא.
השדה הפוליטי מחדד את המפריד והשונה. הוא מחדד דעות פוליטיות ודורש מהבאים בשעריו לבחור צד.
אך כעת מיכל רוזין וחבריה בוחרים להתיישב לצד מי שמבקשים להחליש, לפורר ולפרק את הנס הגדול שהתרחש כאן ב-1948.
זכותה של כל מפלגה להחליט עם מי היא יושבת באותה הקואליציה ועם מי לא. אני מבין שיש תהומות שקשה עד מאד לבנות את הגשר מעליהן.
אני לא מבין כיצד אפשר לבנות את הגשר מעל התהום הפעורה בין מי שמהללים את השהידים שהורגים את ילדינו אבל גשר לסמוטריץ׳, למחנה רל"ב, זה לא. כמה איבה יש שם?
--
גאל גרינוולד הוא יו"ר המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית.