אז איך אתם מרגישים בימים שאחרי הבחירות? המון אנשים מספרים לי שהם חשים הקלה עצומה, ולאו דווקא בגלל התוצאות. בבת אחת הפסיקו ההודעות הקוליות בטלפונים, הודעות הטקסט, הבאנרים הקופצים.
לפני הבחירות הוצפנו בהמון מסרים מלחיצים, מפחידים אפילו. תמונות בשחור-לבן-אדום של היריבים שיהרסו את המדינה/הכלכלה/עתיד ילדינו, הזעקה הקבועה על "הבחירות הגורליות בתולדות המדינה", ועוד פנינים שמעלים את לחץ הדם. הכל בשביל שכמה שיותר אנשים ישימו את הפתק "הנכון" בקלפי.
החודש לפני 77 שנים נפתחו משפטי נירנברג. הם סיפקו הצצה נדירה אל ההיגיון הקר והיעיל שמאחורי מכונת ההשמדה הנאצית. הפסיכולוג האמריקאי היהודי ד"ר גוסטב מארק גילברט נפגש עם הנאשמים בכלא כדי לפקח על מצבם הנפשי, ותוכן השיחות עובד לספר "יומן נירנברג". דווקא הזווית הפסיכולוגית מסייעת לנו להבין עד כמה העמיקו קציני התעמולה הנאציים להבין את האופן שבו בני אדם חושבים, מרגישים, ומקבלים החלטות, ולנצל זאת למטרות זדוניות. ובשלוש מילים: "הפחד חזק מהשכנוע". משפט מחץ שפוליטיקאים, פרסומאים וסוכני ביטוח מכירים היטב. זה פשוט אפקטיבי. אבל הם לא היחידים. השפה הזאת מחלחלת גם לחינוך בבתי הספר ובמשפחה.
המרחב החינוכי הוא קשוח, ומשנה לשנה נעשה קשוח יותר ויותר. עוד אתגר ועוד אפליקציה ועוד רשת חברתית ואינספור איומים על נפשם של הילדים, מביאים מחנכים והורים לעמדה לא נוחה. אנחנו רוצים תוצאות, ומהר. המטרה מקדשת את האמצעים, בגלל שכישלון לא בא בחשבון. למדנו לפחד מהמודרניות, מהחילון המתפשט (תרתי משמע), מאינספור האלטרנטיבות לערכים שבהם אנחנו מאמינים. וככל שאנחנו אוהבים יותר את הילדים שלנו (ואנחנו אוהבים!), כך האהבה עלולה לקלקל עוד יותר את השורה.
וכך אנחנו מוצאים יותר ויותר שימוש בפחד במרחב החינוכי. בבתי הספר, במשפחה, וגם בשיח החינוכי והערכי באינטרנט. בתחרות על תשומת הלב של הנוער, מסרים ערכיים הופכים לקליק בייט, משפטי מחץ מהממים ומרגשים שכופים על הקוראים מעורבות רגשית. ורגשות "שליליים" כמו שנאה, כעס, פחד, חזקים הרבה יותר מאהבה והערכה. הם אפקטיביים יותר ביצירת עוררות, ולכן כשרוצים תוצאות – אנחנו מוצאים את עצמנו מאיימים, מפחידים, מבהילים. זה מתחיל ב"אם לא תאכל יבוא שוטר", "חכה חכה כשאבא/אמא יגיעו הביתה", ועוד שלל משפטי מפתח שכולנו מכירים מצוין. יש לא מעט "מחזירים בתשובה" שמתארים את הייסורים במדורי הגיהנום באופן כמעט פורנוגרפי, וזוכים לקהל עצום של צופים ותומכים. אבל האם זהו חינוך ערכי ויהודי?
במסילת ישרים מוסבר ההבדל בין יראת החטא ויראת הרוממות, באופן שמתמצת נהדר את כל הסיפור. יראת החטא היא פשוטה, זריזה, קלה ליישום בשתי שניות. היא מחוברת לאינסטינקט האנושי הכי בסיסי שלנו: שימור עצמי. אבל הפוטנציאל החינוכי שלה מוגבל. יראת הרוממות מכניסה למשוואה מרכיב חשוב ביהדות: דעת: ידע, הבנה, העמקה, עיבוד. ומכאן – השמיים הם הגבול. דמות הבוגר שאליה אנחנו שואפים היא לא אדם חרדתי ומבוהל, אלא כזה שמתאפיין בביטחון, שלווה פנימית, רצון ללמוד וחשק לפעול. כדי להגיע לשם חשוב שלא נתמקד בהפחדות ואיומים, אלא נדע לדבר בשלווה גם על מה שמסוכן ומסובך. מיניות ברשת, סמים ואלכוהול, חילון והתבוללות... כולם מפחידים אותנו. אבל לכולנו יש את כוחות הנפש להתמודד איתם, ולהתגבר. ויש לנו את הכוח להקנות את היכולת הזאת גם לדור הבא.
הכותב הוא מנהל מוקד חברים מקשיבים – OU ישראל למתבגרים והורים