פוליטיקה היא עסק מסובך, כך שאינני יודע כיצד תיראה חלוקת התיקים בממשלה הבאה. אולם כבר כעת ניתן לנתח את תוצאות הבחירות ולזהות הלך רוח תרבותי.
קיים פער אדיר, אולי בין הגדולים בעולם המערבי, בין מערכות התרבות והתקשורת הממוסדות בישראל ובין המציאות בשטח. למי שפותח ערוץ 12 או 11 וכן, גם למי שקורא מקור ראשון – נדמה שכל עם ישראל מצביע למרצ או לפחות בעל תפיסת עולם ליברלית. בשנים האחרונות, כשכבר אי אפשר להכחיש את עליית הכוחות התורניים והלאומיים, נולדה קונספציה שהעם מפולג ונמצא בתיקו ללא מוצא, ולכן על מנת להציל את אחדות העם אין מנוס אלא להתפשר ולאפשר לשמאל להמשיך לשלוט במדינה (זה היה ההיגיון של נפתלי בנט, למשל).
במהלך הסיורים שלי ושל חבריי הרבנים ברחבי הארץ, ראינו תמונה שונה לחלוטין: ראינו את מעמדי הסליחות באצטדיונים; את המדרשות לנשים שנפתחות כפטריות אחרי הגשם; את נתוני הדמוגרפיה של הלמ"ס; את אחוזי התלמידים בחמ"ד ובחינוך החרדי; את הפופולריות של התרבות האמונית; את הנתונים האמיתיים בצפיות ביוטיוב וברשתות החברתיות; את הישיבות והמכינות שמתפוצצות מרוב לומדים; את הדתל"שים שחוזרים בגיל ארבעים ללמוד דף יומי עם הבן; את הביקוש למגורים ביישובי יהודה ושומרון; ראינו וידענו אמת פשוטה: רובו המוחלט של הציבור היהודי הוא מסורתי ולאומי. אשליית התיקו הייתה עוד תרגיל של השמאל להשתמש בציבור הערבי – שאינו נאמן למדינת ישראל – כדי להשליט פה אג'נדה פרוגרסיבית קיצונית. חייבים להפנים שכללי המשחק השתנו: רוב הציבור היהודי מגדיר עצמו ימני־מסורתי ולא שמאלני־חילוני. רק כדי לסבר את האוזן, אם ניקח רק את הקולות היהודיים בבחירות האחרונות, חלוקת המנדטים הייתה 67 לגוש הימין-מסורתי ו־53 לכל השאר.
מובן החשש של אותה קבוצה חילונית ליברלית, קטנה אך מתוקשרת היטב, שנותרה. הם מרגישים, ובצדק, שהמדינה הייתה של אבא שלהם ועכשיו גונבים להם אותה. מדינת ישראל אכן הוקמה על ידי כוחות חילוניים קיצוניים (שהיו אז ציוניים ומאז הפכו לפוסט־ציוניים, אבל זה כבר סיפור אחר), וגם כיום רוב האליטות הכלכליות, הביטחוניות והמדעיות במדינת ישראל מאוישות באנשים בעלי תפיסת עולם ליברלית חילונית. יש סיבות היסטוריות ותרבותיות למציאות הזאת, אבל כדאי להכיר בכך שהמציאות משתנה, בין אם ירצו ובין אם לאו.
המחשבה שעתידה הכלכלי והמדעי של מדינת ישראל עומד להתרסק עקב עלייתו של גוש הימין־דתיים מגיעה מחוסר היכרות עם הציבור הדתי־לאומי והחרדי בישראל. הציבור הדתי־לאומי משתלב כבר עשרות שנים בכל מערכות החברה הישראלית, ובמקומות רבים הוא כבר נמצא בחוד החנית (בתחום הביטחוני למשל). האידאולוגיה שלו, שדוגלת באיזון בין עולם החומר ועולם הרוח ("תורה ועבודה" בעגה הקלאסית) – מכוונת בדיוק לשם. הוא ציבור קטן יחסית, ועקב מורכבות האידאולוגיה שלו מכיל מנעד רחב של דעות ופלגים, אולם הוא מציג מודל של יהדות מודרנית במאה ה־21.
הציבור החרדי עדיין איננו שותף לאידאולוגיה הזאת, ובאופן טבעי שם את הדגש על ביצור עולם הרוח על חשבון עולם החומר, אולם גם הוא עובר שינויים אדירים בשנים האחרונות. גודלו וגיוונו מאלצים אותו להיכנס אף הוא למערכות החברה והמודרנה. הקצב אומנם איטי, אבל הולך באופן ברור לכיוון השתלבות.
העולם החילוני מצידו מתקרב בצעדי ענק למסורת ולזהות הלאומית, והשילוב של כל הזרמים הללו יחדיו יוצר את הציבור המסורתי, שהוא היום רוב העם היהודי במדינת ישראל. זהו תהליך שרק ילך ויתגבר.
עתידה של מדינת ישראל מעולם לא היה מזהיר יותר. יכולות טכנולוגיות ומדעיות מצד אחד וחיבור למורשת ולזהות הלאומית מצד שני. זו הסיבה שלמרות אינסוף תחזיות פסימיות, מצבה של מדינת ישראל רק הולך ומשתפר מכל הבחינות – הכלכלית, הביטחונית והתרבותית.
נהוג לסיים מאמרים מעין אלו בקריאה נואשת לכל הכוחות לשלב ידיים ולבנות יחד את המדינה המופלאה שלנו. אני לא מסיים כך. למה? לא מפני שאני לא חושב שצריך לשלב ידיים או מפני שאינני חושב שהמדינה מופלאה, אלא שהקריאה היא לא נואשת. תהליך זה יתרחש בכל מקרה. ייתכן שהממשלה הזאת תיכשל, ובבחירות הבאות יהיה אפקט מטוטלת שיצור רגרסיה זמנית לכיוון השמאל והחילון, אבל העם היהודי יגיע בסופו של דבר לחזון שלו – איזון בין עולם הרוח לעולם החומר. הבחירה של כל אחד וכל אחת היא האם לעמוד בצד, לקלל ולזעום ולהפוך להערת שוליים בהיסטוריה – או להצטרף ולבנות לעצמו ולילדיו מדינה טובה עוד יותר.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר בחולון
***