העיסוק האינטנסיבי של המחנה הלאומי בחודשים האחרונים במערכת הבחירות הקריטית שניצבה לפניו כמעט השכיח ממנו את העיקר. עבודת השטח, הקמפיינים והתעמולה שעליהם עמלו כל מפלגות הימין בדרך ליעד הברור של ניצחון מילאו את התודעה עד אפס מקום, ולא נותר בה מקום למימוש היעד הנכסף: מה עושים ביום שבו אכן ינצחו?
השנה וחצי האחרונות העניקו לנו קורס מזורז ומאלף במיוחד כיצד מושלים, גם תוך כדי מחטפים שלא יעלו על הדעת, גם תוך רמיסת קהלים רחבים באוכלוסייה היהודית בישראל ותוך עקיפת נהלים בדרכים עקלקלות ומחוצפות, בלי נדנוד ולו הקטן ביותר של ייסורי מצפון ציבוריים.
רק השבוע הספיקו שרי הממשלה היוצאת לעשות עוד שני צעדים מקוממים שכאלה: שר הביטחון בני גנץ עקף בפראות את החלטת בית המשפט, שלא הייתה לטעמו של השב"כ. לאחר ששופט בית משפט השלום בירושלים סירב להאריך את מעצרו של חשוד בפרשת תקיפת המג"ד בחווארה בשל מיעוט ראיות, ציפה למשוחרר הטרי מחוץ לבית המשפט צו מעצר מנהלי חתום בידי שר הביטחון, ששלח אותו משם הישר לארבעה חודשים בכלא, כאמור בניגוד לדעת בית המשפט. גנץ לא רק צפצף בענק על בית המשפט כדי להיות חותמת גומי לשב"כ, אלא גם חתם על צו דרקוני לתקופה ממושכת, הרבה אחרי שיעזוב את כיסאו, כשמהותית (גם אם עדיין לא פורמלית) הוא עצמו כבר נטול כל סמכות מהעם לקבל החלטות שכאלה.
גם שר הבריאות ניצן הורוביץ, שהפליא לעשות במשרדו בכל הקדנציה למען קידום קהילת הלהט"ב תוך פגיעה ברגשותיהם של ציבורים רחבים, לא מרפה כשהכיסא כבר נשמט תחתיו ומפלגתו הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה על ידי הבוחר הישראלי. בימים האחרונים, כך מדווח ארגון 'בצלמו', מתכוון משרד הבריאות בראשותו לשלוח חוזר למנהלי קופות החולים ובתי החולים ובו הוראה שמי שיבקש לשנות את המגדר שאליו הוא שייך יוכל לעשות זאת בקלות מרבית: כל שיידרש מהפונה לעשות הוא לשלוח טופס שבו הוא מגדיר את מינו החדש לפי בחירתו, ללא התניה של ביצוע טיפולים רפואיים כאלה ואחרים. הווי אומר: מעתה אם ירצה גבר להיקרא אישה או ההפך, יכתוב זאת על דף וכל מוסדות המדינה הרשמיים יצטרכו להתייחס אליו בהתאם לגחמתו זו, מבלי שתידרש ממנו כל הוכחה נוספת.
את השיעור החיוני הזה, כך נראה, רבים במחנה הימין עדיין לא למדו. אחרי הקונפטי ועצרות הניצחון שהיו בשבוע שעבר, החלו להישמע קולות שונים בקריאה לנבחרי הציבור להקפיד שהניצחון לא יעלה לראשם יתר על המידה. כך למשל, התבטאויותיו של יו"ר הציונות הדתית חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' בנוגע לאשמתו של השב"כ ברצח רבין ולהפסקת משחקי הכדורגל בשבת, עוררו השבוע זעקות שבר בשמאל, אבל מנגד עוררו גם סערה קטנה בקרב מי שנחשבים לתומכי מפלגתו. הללו, אחוזי בהלה מהכוח הפוליטי המיוחל שסוף סוף נחל הימין אחרי שנה וחצי של התעמרות בציבור הימני־מסורתי בישראל כמעט בכל תחום, מיהרו לנסות ולמתן את סמוטריץ' והציעו למחנה המנצח להתחשב בכל חלקי העם ולא "לרמוס" את המפסידים, לזכור את הקרע והשיסוי של העם הפצוע, ולהתמקד גם במשימה של שיח מאיר פנים, של עשייה ממשלתית שתיטיב עם כולם, ובכלל – למה לנגח באמירות מקוממות כשאתה ממילא בשלטון? דברו במעשים, הם אמרו, אין צורך בדיבורים.
אז הנה הטעות שלכם, חברים: דיבורים הם חלק בלתי נפרד ממעשיו של השלטון. הדיבור הוא הבעת עמדה אידאולוגית, העלאת הערכים שבהם אנו דוגלים ומאמינים על נס. כזכור, המקור הצרפתי למילה פרלמנט הוא פרלה – לדבר. אתם מתארים לעצמכם קדנציה של פרס בלי נאומי "חזון השלום", של ליברמן בלי התבטאויות אנטישמיות נגד חרדים או של מרב מיכאלי בלי להזכיר את המילה "נשים"? לא, ובצדק. זה מה שעושים אנשים ששולטים באמת, מביעים את עמדותיהם ללא מורא כי לכך נבחרו. סמוטריץ' זקף את גוו השפוף של מגזר עצום שנרמס בהאשמות שווא חסרות רחמים במשך 27 שנות אזכרות ממלכתיות־פוליטיות לרבין. הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר בנאומו השבוע במליאה, בדיוק כפי שמילא אותו כשדיבר על הפסקת משחקי כדורגל בשבת – מילוי אינטרס מובהק של קהל מצביעיו הרחב.
אבל פרט לשלב ההתבטאויות, החשוב מאין כמותו כדי ליצור את האווירה הערכית הנכונה בשיח הישראלי שזוהם בערכי פרוגרס־ערבים בשנה וחצי האחרונות, יש גם את המעשים. וגם כאן צריך לכוונן לעצמנו את המערכת, זו שהתרגלה להיות נחמדה או מתנחמדת, איש לפי עניינו, ולהבין שאנחנו במלחמת קיום וחלון ההזדמנויות הצר שקיבלנו נועד כדי לעמוד על נפשנו ולא כדי לנהל מעגלי שיח פייסניים. ההרס שנזרע פה בקדנציה הקצרה של ממשלת השיסוי (כן, הם אחראים לזה ובהחלט לא אנחנו) זקוק לעבודת תיקון נרחבת ויסודית של מיטב כוחותינו שזכו בשלטון. אנחנו מצפים מהם להכניע את האויב הערבי שבתוכנו, להחזיר את הזהות היהודית למדינה ולהשיב למקומם הראוי את כל עיוותי המגדר למיניהם בפרהסיה שלנו.
אנחנו לא צריכים שנבחרינו יתחשבו במחנה שמפחד מניצחון הימין, כי אנחנו עדיין מפחדים ממה שהם עשו ועוד עלולים חלילה לעשות. אם יש איזו נקודת השקה שצריכה להיות כרגע בין מחנה השמאל המפסיד ובין מחנה הימין המנצח, היא רק ביישום השיטות שלהם לקידום הערכים שלנו. אין לנו זמן וכוחות לבזבז על איחוי שסעים מזויפים או ליטוף של מחנה השמאל המייבב. יש מדינה יהודית שמחכה לנו.
נקמת המדינה
27 שנים אחרי היריות בכיכר, הפוליטיזציה סביב עצרות הזיכרון לרבין נותרה האישיו המרכזי של אותו אירוע. אבל בשולי הדברים ישנה פרשייה הומנית שלעולם אינה עולה על סדר היום, והיא תנאי מאסרו הדרקוניים של יגאל עמיר, שהורשע ברצח.
"מדהים כמה אנשים לא יודעים כלום בכל מה שנוגע ליגאל עמיר", אומרת רעייתו, לריסה טרימבובלר־עמיר, "אני שומעת מאנשים דברים הזויים. אנשים חושבים שהוא שיתף פעולה עם השב"כ ולכן הוא כבר השתחרר מהכלא, ובטח שלא יושב בתנאים קשים. אני נתקלת בזה כל הזמן".
אבל העובדות מספרות כמובן סיפור אחר לגמרי. תנאי מעצרו של עמיר הם חסרי תקדים בישראל, ואפילו ביחס למתרחש בבתי הכלא ברוב מדינות אירופה. עמיר, כיום בן 52, בילה את 11 השנים הראשונות בכלא בתנאי בידוד מוחלט – בלי חופשות, ביקורים פתוחים (ללא מחיצה) ואפילו בלי טלפונים. שנים ארוכות מתוכן עברו כשבתאו מותקנות מצלמות אבטחה ששוללות את פרטיותו. כשהכיר את רעייתו והשניים החליטו להתחתן, החל מאבק שיאפשר את נישואיהם וחייהם הזוגיים. רק אז הועבר מבידוד מוחלט לבידוד רגיל, ולאחר מאבק נוסף אושרו לבני הזוג ביקורי התייחדות.
אז מה היא שהייה בתנאי בידוד, שבהם נתון עמיר עשרות שנים? המשמעות היא להישאר לבדך בתא נעול יום אחרי יום, במשך 23 שעות ביממה. שעה אחת בלבד הוא מורשה לצאת לאוויר העולם, וגם בה עליו להיות לבדו. מה הוא כן יכול לעשות כשהוא נעול בתאו? ללמוד. אבל אפילו על האפשרות הזאת מוטלות עליו מגבלות. נאסר עליו להחזיק מחשב בתא, גם בלי אינטרנט. נאסר עליו ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, כך שכל מה שנותר בעולמו הוא הספרים. גם כדי להחזיק כמה ספרי קודש בתאו הוא ניהל מאבקים משפטיים, שהתחדשו בכל מעבר לכלא אחר.
עמיר זכאי לביקור התייחדות פעם בחודש ולביקורים עם מחיצה פעם בשבועיים. הזכאות לשיחות טלפון היא כיום ללא הגבלה בזמן ובכמות, אולם מותרת רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה. את ההגבלה הטיל עליו השב"כ לפני שלוש שנים מטעמי ביטחון המדינה.
בשנת 2001 חוקק רטרואקטיבית החוק שזכה לשם "חוק יגאל עמיר" ונתפר למידותיו. החוק קובע כי ועדת שחרורים לא תדון בעניינו של רוצח ראש ממשלה, והוא לא יוכל לזכות מטעמה לחנינה או לקיצור תקופת מאסרו. בפועל, הוא גם אינו יכול לפנות אליה כדי לבקש חופשות.
"עורך הדין אביגדור פלדמן אמר בהקשר למאסרו של המרגל מרדכי וענונו כי תפקיד המדינה הוא להעניש ולא לנקום", מזכיר עורך הדין ארי שמאי, שייצג את משפחת עמיר בהליך להבאת ילד לעולם. "אני מאמץ את דבריו בפה מלא. המדינה לא מענישה את יגאל עמיר אלא נוקמת בו", הוא אומר ביחס לתנאי מאסרו. "הסוהרים שאיתם דיברתי, שמכירים אותו, ממש אוהבים אותו. הוא עדין, מנומס ואינטליגנטי, וממש לא עותר סדרתי. אבל המערכת פשוט נוקמת בו. אגב, גם הכנסת נקמה בו כשאישרה את החוק הרטרואקטיבי נגדו. זה חוק מרושע".
עו"ד שמאי מציין עוד כי אין שום חוק שמחייב להשאיר רוצח ראש ממשלה בתנאי הפרדה בכלא. "החוק רק אוסר לשחרר אותו. לערבים שרצחו הרבה יותר ממנו מתירים להיפגש זה עם זה כל היום ולתכנן פיגועים מהכלא, רק אותו צריך לשים בבידוד. זו בפירוש נקמה, כי אין שום צורך ביטחוני להחזיק אותו היום בתנאים כאלה. הוא לא הולך לתכנן שום רצח נוסף".
לעיתים רחוקות מנסה עמיר להיאבק נגד תנאי מאסרו, בעיקר כשהללו פוגעים בקשר עם משפחתו, אבל באופן כמעט גורף רשויות הכלא דוחות את הבקשה ודנות בה בזלזול. דוגמאות למקרים כאלה היו יכולות להיות משעשעות ברמת האבסורד שבהן, אלמלא הייתה זו התנהלותו הרשמית של שירות בתי הסוהר, גוף שאמור להיות מופקד גם על רווחתם של האסירים.
כך למשל, בתקופת הקורונה נאסרו ביקורים בבתי הכלא באופן גורף מסיבות בריאותיות, אולם בתקופות החגים אושר מעין פיצוי לאסירים בדמות מפגשי זום. מעמיר נשלל גם המפגש הזה, וכשהמשפחה התלוננה על כך נאמר לה כי הדבר נאסר "מסיבה ביטחונית". "אבל אסירים יהודים ביטחוניים אחרים כן קיבלו מפגש זום", טענה המשפחה בפנייה לבית המשפט. "אה", גירדו אנשי השב"ס בפדחתם מול השופטים, "זה כנראה היה בטעות". דהיינו: כל האישורים לקבוצת האסירים ניתנו בטעות, האיסור לעמיר היה היחיד שאינו טעות. מעניין.
פרשה נוספת היא האפשרות להתפלל במניין. לא ברור מה עצוב יותר בסיפור הבא, אטימותם של שלטונות הכלא או בורותם המופלגת בכל הנוגע ליהדות. עמיר, שומר תורה ומצוות, לא זכה כבר 27 שנים להתפלל במניין, למעט פעם אחת שבה שהה בבית המשפט והספיק לחטוף תפילה במניין במסדרון. לפני עשר שנים ניסה לנהל מאבק משפטי כדי לזכות בתפילה במניין בכלא. הקצינה שהגיעה לדיון טענה בידענות: "למה הוא טוען שהוא מופלה לרעה בכך שהוא לא זוכה לתפילות במניין? גם אסירים ערבים לא זוכים לתפילה במניין". הטענה השנייה שהציגה הקצינה, מוצקה בערך כמו זו הראשונה, הייתה: "באגף ההפרדה שבו הוא שוהה יש הרבה אסירים, אם מחשבים את כולם יחד – זה יוצא מניין". "אפילו העיתונאים שם צחקו", מספרת טרימבובלר.
כשעמיר הועבר לכלא אשל בבאר שבע, הפכו הביקורים הפתוחים עם בני משפחתו לביקורים סגורים. הוא עתר נגד ההחלטה, והתשובה כמובן הייתה סיבות ביטחוניות. כשלחץ עוד על בית המשפט, הביא שב"ס מסמך שלא ייאמן ברשלנותו: התשובה הייתה כי עד היום לא היו לעמיר ביקורים פתוחים, למעט מקרים בודדים, ולכן גם עתה הוא אינו זוכה לביקורים פתוחים. אל המסמך הזה צורף כהוכחה תדפיס הביקורים שהיו לעמיר בשנתיים האחרונות, ולמרבה המבוכה על כולם צוין כי היו ביקורים פתוחים דווקא. "השופט אפילו לא שם לב לזה. יגאל שואל אותו: מה זה? השופט מסתכל, ואז גם הוא מתפלא. שב"ס אומרים שזו טעות, ומבטיחים להכין תשובה חדשה, רק מבקשים תוספת זמן. התוספת התארכה והתארכה ואז החלה הקורונה ולאחריה היה צריך להתחיל הכול מחדש, כי אז לא התאפשרו ביקורים לאף אחד. אז בינתיים אנחנו עם ביקורים סגורים".
"הם מרשים לעצמם הכול כי אין עליהם פיקוח", טוענת טרימבובלר נגד שב"ס, "במקרה של יגאל הכול מותר – כי זה יגאל עמיר. לפני שנתיים היה לבן שלנו בר מצווה. הוא ביקש ביקור בית – אפילו לא דנו בזה! למה? ככה. סיבות ביטחוניות". גם פנייתנו לבקשת תגובה משב"ס לימדה כי לטעמם על כל עוולה יכסה נימוק ביטחוני: "האסיר מוחזק בהתאם לפקודות ולנהלים ועל פי הנחיות הביטחון", מסרו לנו לקונית.
טרימבובלר אינה מתפעלת מהחששות הביטחוניים הללו. "כשיגאל ביקש להסיר את ההגבלה שהטילו לו על שיחות הטלפון, הם הביאו חוות דעת של השב"כ שאי אפשר מטעמי סכנה לביטחון המדינה. הם נימקו את זה בשלושה הסברים: 1. הוא רצח ראש ממשלה. 2. היה באותה תקופה שיר של אוהדי בית"ר ששיבח את יגאל עמיר. 3. העובדה שהקמנו בזמנו מפלגה מוכיחה לטעמם שהוא מסוכן. איך הם מתייחסים בכזו רצינות לשיר התרסה של אוהדי בית"ר?" היא תמהה. "ולגבי המפלגה שהקמנו, הרי אישרו לנו לרוץ לכנסת, אז איך זה נחשב מסוכן? הם מרשים לעצמם לכתוב את כל השטויות שבעולם כי זה לא באמת משנה לאף אחד. השופטים משמשים ברובם חותמת גומי של המערכת, אז אף אחד לא צריך להביא נימוקים".
עו"ד שמאי מוסיף בנודע להגבלה על שיחות הטלפון, כי האיסור עומד דווקא בניגוד לצורך הביטחוני לכאורה: "הרי מה היה יותר טוב למחלקה היהודית בשב"כ מאשר להאזין לשיחות הטלפון שלו? זה סתם תירוץ, המילה ביטחוני מוצגת לבית המשפט ובחסותה מאשרים כל דבר".
טרימבובלר ריאלית, אבל בכל זאת מתקוממת על מה שהיא רואה כעוול מתמשך כלפי עמיר: "27 שנה ואין באופק תקווה לשיפור. הוא לא בדיכאון, אבל זה באמת נס. אולי בזכות לימוד התורה שלו".
לתגובות: [email protected]
***