תוצאות הבחירות האחרונות, שהיו קרובות למחיקת שתי מפלגות השמאל הישראלי מהכנסת הנוכחית, אמורות לעורר חשבון נפש גדול במיוחד בקרב הציבור התומך בשמאל. העובדה שמרצ אינה חלק מהכנסת ומפלגת העבודה נכנסה אליה בקושי רב היא נקודת שפל נוספת בתהליך ארוך של היחלשות, שמתורץ לא אחת בעובדה שהציבור הישראלי הולך לכיוון הימני.
בעוד במרצ מדובר בחשיבה מחודשת לעומק מבלי לפגוע בקיים, בעיקר כי אין נציגות בכנסת, במפלגת העבודה כבר מדברים על המסורת – החלפת יושב הראש שכשל. מרב מיכאלי לא באמת רוצה ללכת, אבל לא מעט כוחות במפלגה חושבים שהישארותה עלולה להגדיל את הנזק שכבר נעשה. לא מעט האשמות הופנו כלפי מיכאלי על התנהלותה בבחירות האחרונות, אבל היא העדיפה שלא לקבל עליה את האחריות על התוצאה הגרועה ביותר שהשיגה מפלגת העבודה מאז קום מדינת ישראל – ארבעה מנדטים.
כמובן, צריך להזכיר באותה נשימה את התנהלותו של ראש הממשלה ויושב ראש יש עתיד יאיר לפיד, שרמז לציבור כל הזמן שעדיף להצביע עבורו שכן העבודה ומרצ יעברו באופן ודאי את אחוז החסימה. מאז כבר נשמעו טענות שלמרות שלפיד ראה סקרים המוכיחים כי טענה זו שגויה, הוא המשיך באותו קו. הוא עצמו הכחיש. התוצאה, בסופו של דבר, היא אותה תוצאה, והוויכוח על הגורם לא ישנה את מצבו של השמאל.
אז מה גרם לגוש השמאל ליפול? תלוי מאוד את מי שואלים – ודווקא מקרב מי שהיו מזוהים איתו לאורך השנים. איילת נחמיאס־ורבין, יושבת ראש מכון היצוא ומי שהייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ובעבר יועצת לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, רואה תהליך ארוך של התנתקות מהשורשים שבהם אחזו אנשי מפלגת העבודה בעבר, והם ששמרו על החיבור שלהם לציבור.
"אני לא כועסת על מרב מיכאלי", היא מסבירה, "היא מנהיגה משמעותית, אבל יש פער גדול מאוד בין איך שהיא תופסת את עצמה לאיך שהציבור רואה אותה. ניתן לראות את זה בקמפיין שעשתה בהשוואה לדרכו של יצחק רבין. רבין היה איש גדול מאוד, אבל הדרך שלו הייתה כל כך הרבה יותר משמעותית מאשר רק חתירה לשלום עם הפלשתינים. רבין היה דמות, אישיות, היה לו חיבור מיוחד לעם ולציבורים רבים. למפלגת העבודה אין היום כמעט שום חיבור לשורשים ואין בה כמעט אלמנטים של תנועת העבודה ההיסטורית של פעם".
את עצמך התקשית להתחבר למפלגה בשנים האחרונות.
"ב־2019, כשהודעתי שאני לא מתמודדת בפריימריז במפלגת העבודה, אמרתי שביתי אינו ביתי עוד. הסברתי שאנחנו לא תנועת העבודה ההיסטורית – לא במובן המדיני־ביטחוני, לא במובן החברתי־כלכלי ולא בקשר שלנו ליהדות".
מצביעי השמאל מחפשים את הקשר ליהדות בכלל?
"בכנסת הבנתי שאני אדם מסורתי, שהשורשים שלו מחוברים ישירות לברל כצנלסון שקבע שהיהדות תהיה חלק מהערכים של מפלגת העבודה. נוצר פתאום ניתוק שהוא מאוד קשה לאנשים. בעיניי מפלגת העבודה ההיסטורית הסתיימה ביום שבו יצחק הרצוג הפסיד בפריימריז ב־2017 לאבי גבאי. כי הרצוג הבין לעומק שמפלגת העבודה הייתה מפלגה שמחברת ומתחברת. הוא הבין את המהות של שמירה על הדופן הימנית של השמאל, שזה הדבר הכי קריטי במפלגת שלטון – שתהיה רגל איתנה במרכז ורגל איתנה בשמאל. כל האירוע של ירידה במנדטים התחיל מזה שהמפלגה הלכה עוד ועוד שמאלה וכמעט לא נותרה במרכז. זה לא יכול להחזיק תנועה גדולה או מפלגת שלטון.
"הנתק לא היה רק מהיהדות אלא גם מהציבורים שנשארו מסורתיים. לש"ס, נניח, יש הרבה מצביעים חילונים, שיהדות התורה ומפלגת הציונות הדתית לא מייצגות אותם. פעם הם היו גם חלק ממצביעי השמאל".
הציבור המסורתי מתקשה לדעתך לראות את עצמו כיום במפלגות השמאל, גם אם הוא מאמין באידיאולוגיה שלהן?
"לגמרי, והשינוי לא קרה בבחירות האלה. כשנתניהו אמר לרב כדורי 'השמאל שכח מה זה להיות יהודים', קודם כול נעלבנו, ואז התמסרנו לאמירה הבעייתית הזאת. אני זוכרת שהשדולה נגד הדתה הוקמה מתוך מפלגת העבודה, ואני – שנולדתי וחייתי בתל אביב – לא הבנתי על איזו הדתה הם מדברים. האם מישהו במדינת ישראל יכול להגיד שהוא לא יכול לבחור את הבחירות שלו כי המדינה נעשתה יהודית מדי? שם באמת נוצר פער בלתי ניתן לגישור".
איך לדעתך אפשר בעצם להציל את מפלגת העבודה?
"התוצאות של הבחירות מראות שרוב הישראלים רוצים להיות במרכז, ואנחנו הפוליטיקאים זורקים אותם לקיצוניות ולקטבים השונים. לא נמצא אף מנהיג פוליטי אמיץ שירסן את הדבר הזה ויחזיר את כולם למרכז. כדי לעשות את זה צריך שמפלגות בגוש השמאל־מרכז יסתדרו מחדש, אבל יעשו את זה יחד. אני לא מדברת רק על מרצ והעבודה, אלא גם על יאיר לפיד ובני גנץ. זה יכול לבוא בכל מיני צורות ותרכובות. אמרתי בעבר שכשכחול לבן התפצלה הרגשתי כאילו ההורים שלי התגרשו. כי ראיתי במפלגה הזו הזדמנות להקמת תנועת העבודה הגדולה מחדש. זו הייתה הבשורה, ואם לא נחזור אליה, נמצא את עצמנו במצב רע, שתהיה לנו חברה שלא יכולה להכיל יחד דמוקרטיה ויהדות. שוויון הוא ערך חשוב וקריטי, אבל בלי היהדות לא ברור מי אנחנו ולמה אנחנו כאן בארץ בכלל.
"משהו קרה בשמאל כשוויתרנו על מרכיב כל כך בסיסי בזהות שלנו. חוסר הקשב שבו נתקל הניסיון האידיאולוגי הנואש להגיד לחברים להסתכל לאחור ולהבין את השורשים שלנו, הוא שיצר את המצב הזה", היא מסכמת.
"החברה הולכת ימינה"
עוזי ברעם כתב השבוע בעיתון 'הארץ' כי אין צורך בתקומת מפלגת העבודה. "קשה לי ולחבריי לראות מפלגה היסטורית יורדת מעל הבמה. שנים רבות לא האמנתי שמפלגת העבודה תלך בדרכם של הליברלים ושל מפ"ם ותיעלם אל תהום הנשייה. אבל אין טעם להמשיך עם מפלגה שאין לה מסר ברור וייחודי ואין לה קהל תומכים מאמין ולוחם. החלופה היחידה היא בעלת שני מרכיבים: חלקים במרכז ובשמאל יקימו גוף פוליטי חדש. הנהגתו תקיים פריימריז פתוחים לכול, ואלה יביאו לגוף הזה אנשים חדשים. המרכיב השני: שיתוף פעולה עם פלגים נרחבים בציבור הערבי, שהפעם אינו אופציה אלא הכרח. מול נתניהו ואיתמר בן גביר אין תשובה טובה מזו".
שר התפוצות נחמן שי, איש מפלגת העבודה, חושב שדווקא מול הימין הייתה המפלגה צריכה לקחת מעט ימינה את המסרים שלה. "לא קראנו את התמונה הפוליטית במדינת ישראל. החברה הולכת ימינה והיינו צריכים להסיק מסקנות. הציבור בארץ מצפה ליד קשה ומוכן לוותר על ערכים, ויכול להיות שגם העבודה הייתה צריכה ללכת לכיוון הזה. להט"ב ופמיניזם לא היו מעולם הליבה של מפלגת העבודה, וההתמקדות בהם הייתה שגויה".
לדבריו, "ייתכן שנתפסנו בעיני הציבור כמי שמוכנים להשלים עם היעדר משילות, עם השתלטות של בדואים או אחרים על שטחי המדינה. הציבור שהלך ימינה לא השלים עם זה. המחנה שלנו מתדלדל ושוקע וצריך לרענן ולחדש אותו. יכול להיות שהמבנים הארגוניים של העבודה ומרצ התיישנו וצריך לחשוב על מחנה יותר גדול שילכד את כל הכוחות שמשמאל ליש עתיד".
בעוד לגבי העבודה יש דעות שונות, בין ותיקי מפלגת מרצ יש דווקא קונצנזוס בשאלה היכן התרחש קו השבר ומדוע.
חבר הכנסת מוסי רז ראה את המפלגה בזמנים שונים לאורך העשורים האחרונים והקריסה, לדעתו, הייתה עניין של זמן. "מרצ איבדה בבחירות האחרונות לעומת אלה שקדמו להן 25% מהמצביעים, ומפלגת העבודה 35%. אני חושב שהפעם הקודמת הייתה מטעה מאוד, כי הרבה מצביעים באו למרצ ולעבודה כדי להציל אותן, והפעם הגעוואלד הזה לא עבד, כי אנשים האמינו ללפיד ולמיכאלי שאמרו שמרצ תעבור בטוח.
"כל מפלגת שמאל־מרכז שישבה בממשלה בחמישים השנים האחרונות נחלשה בקלפיות: המערך, העבודה, מרצ, שינוי, קדימה, כחול לבן, כולנו, הגמלאים ומפלגות נוספות. אני חושב שזה קורה בגלל קושי לממש את הציפיות הגבוהות שאנחנו יוצרים במהלך הישיבה באופוזיציה, וגם בגלל העובדה שבבחירות הקודמות בחרנו שמאל וקיבלנו ממשלת ימין, מהפרספקטיבה שלי. למרות שהיו לשרי מרצ הישגים יפים, זה לא עזר להם – לא ברמת הבחירות הארצית וגם לא בפריימריז בתוך המפלגה", הוא מוסיף.
אבל ההיחלשות של השמאל לא קרתה בבחירות האחרונות. זה תהליך ארוך.
"צריך לומר את האמת: העבודה איבדה 91% מכוחה בתוך שלושים שנה, מרצ איבדה כ־67% מכוחה, וזו התרסקות דרמטית. כמובן, ישראל שונה ממה שהיא הייתה לפני שלושים שנה, היא יותר ימנית ודתית, וישנו העניין של הדמוגרפיה; אבל מרצ והעבודה היו שונות בעבר. הנושא העיקרי שהציגו היה העניין המדיני, ומהבחינה הכלכלית הן היו מגוונות. זה סייע לאנשים שרצו הסדר מדיני והיו שונים בהשקפת העולם הכלכלית לתמוך בשתי המפלגות הללו. היום שתיהן הפכו למפלגות סוציאליסטיות, שאולי מתאימות להשקפת העולם שלי, אבל מאבדות הרבה כוח בבחירות. המפלגות הסוציאליסטיות בעולם הולכות ונמחקות, ובישראל זה קורה באותו אופן".
מה צופן העתיד לאנשי השמאל? תהיה להם מפלגה משלהם?
"יש צורך במפלגה גדולה שיהיו בה אנשי העבודה, מרצ וגורמים נוספים ותשים בראש את הנושא המדיני־ביטחוני. הציבור מתעניין בביטחון ולכן הוא הצביע לנתניהו, לבן גביר ולסמוטריץ'. הם דיברו על ביטחון, שמעניין את הציבור, ולא על יוקר המחיה או על כלכלה".
משחיזים את הסכינים הארוכות
יריב אופנהיימר, איש שמאל מוכר, בכיר בארגון 'שלום עכשיו' ומי שהיה חבר הן במפלגת העבודה והן במרצ, מחדד עוד יותר את דבריו של רז. "ככל שהשנים עוברות המחנה הפוליטי־אידיאולוגי שהגדיר את עצמו כשמאל הולך ומצטמצם. אין מעבר ימינה והגושים לא השתנו באופן קיצוני, אבל יש מעבר ברור למרכז, כשהשמאל בדעיכה מתמדת. בבחירות האחרונות הגענו לעוד מדרגה בדעיכה הזו".
אופנהיימר מציין כי "מפלגת העבודה לאורך השנים דעכה עוד יותר ממרצ. אני חושב שמה שקרה לשתי המסגרות האלה הוא שאנשים שמזדהים עם האידיאולוגיות הללו מצאו כתובת אחרת, בעיקר אצל יאיר לפיד. הייתה תחושה שלפיד הוא מועמד אטרקטיבי שמדבר את אותם מסרים ושההבדלים האידיאולוגיים מאוד מטושטשים".
איפה הטעות הגדולה של השמאל? מה בעצם קרה שהוביל לשפל הזה?
"נקודתית, בעיניי המשגה של השמאל היה חוסר הבידול. מה שמבדל את השמאל מכל השאר הוא המחויבות להיאבק בכיבוש ולסיים את הסכסוך מול הפלשתינים, וככל שהאג'נדה הזו יורדת מסדר היום בשמאל, כך הוא מאבד גובה. ככל שהבידול הולך ומיטשטש אתה לא מרוויח מצביעים, רק מפסיד. הסוגיה של הכיבוש, מעבר לאידיאולוגיה, היא פוטנציאל אלקטורלי, והבריחה ממנה אל מקומות שהם יותר בקונצנזוס לא גורמת למצביעים לרצות לתמוך בעבודה או במרצ, אלא להמשיך ולהצביע לפיד.
"הרצון לקחת קולות מהמרכז הוא נכון, אבל הדרך שגויה. אתה לא לוקח קולות מהמרכז כשאתה מתמרכז, אלא רק בדרך של בידול והצגת אג'נדה ברורה, ולפעמים אפילו רדיקלית, שמייצרת אמונה במסר וגם הזדהות. מבט לימין, אגב, מראה שזה עובד".
אתה חושב שהמסר הזה עוד יעבוד בישראל 2022? נראה שהנושא הפלשתיני מהצד המדיני שלו רחוק מסדר היום הציבורי.
"אנשים חושבים שעיסוק בנושא הכיבוש לא מעודד הצבעה ולדעתם, כנראה, אג'נדות של אקלים, זכויות אדם בישראל ורק־לא־ביבי מדרבנים ואטרקטיביים יותר. אני חולק עליהם, והעובדה היא שמפלגות שמאל ששמו את הנושאים שהזכרתי בראש סדר היום שלהן לא הצליחו.
"אין כוח פוליטי חזק כיום בישראל שמתנגד לכיבוש, נאבק בבנייה בהתנחלויות, באלימות המתנחלים ובנושא טוהר הנשק. זה לא רק עניין פתרון שתי המדינות. בדיוק בגלל זה נחלש השמאל, ובדיוק כך הוא יכול לגדול ולצמוח מחדש. אם יותר ויותר ישראלים יבינו שבגלל הכיבוש חיילים מסכנים את חייהם, הצבא שקוע בבוץ הזה ומדינת ישראל גם כן, אז המפה הפוליטית תשתנה. כשאין אף אחד שרואה את עצמו מחויב לאג'נדה הזו באופן בלעדי היא הולכת לאיבוד".
השמאל יכול להתעורר ולהגיע לשם, נניח, בבחירות הבאות?
"זה עוד רחוק. אני מאמין שמעבר למיתוגים, לאישים ולפוליטיקה – גם לנושא יש משמעות. בשורה התחתונה ניצחון הימין מנפק הזדמנות כפולה. חובת ההוכחה לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני היא על הימין ואני מניח שהוא לא יעשה דבר. לכן אני רוצה להאמין שבבחירות הבאות נוכל להציג אלטרנטיבה ברורה לדרך הכושלת הזו.
"עוד מוקדם לדבר על מפלגה חדשה או כוח חדש. אם תשאל אותי מה צריך, חסרה רק מפלגה אחת במפה הפוליטית, שהנושא שלה יהיה אנטי כיבוש ובעד שלום, שתהיה הכוח הפוליטי המאזן למתנחלים ולמפלגת הציונות הדתית. אני מאמין שאם תקום מפלגה כזו היא תהיה אלטרנטיבה מצוינת למפלגות המרכז גם אידיאולוגית וגם אלקטורלית. חייבת להיות מפלגה חזקה משמאל למפלגות המרכז, זה נכון לפוליטיקה הישראלית".
כאמור, במרצ יש עוד מספיק זמן לחשיבה הזו. במפלגת העבודה כבר עוסקים בפועל בזהות המנהיג הבא. חברי הכנסת לשעבר איציק שמולי וסתיו שפיר הוזכרו כמועמדים, וכמוהם גם רם שפע. יאיא פינק, ממבקריה הגדולים של מרב מיכאלי, שהיה מועמד ברשימה לכנסת, שוקל גם הוא להתמודד. כולם מהדור הצעיר של העבודה, אך אף אחד מהם לא נתפס כדמות סוחפת. שם נוסף שנזרק לאוויר הוא שמו של מזכ"ל המפלגה לשעבר איתן כבל, שכבר שנים אחדות אינו חלק מהמערכת הפוליטית, וילך למהלך רק אם יבין שסיכוייו טובים ושיהיה לו גם עם מי לעבוד כדי לנסות לפחות לשקם את המפלגה.
השמאל הישראלי יצטרך למצוא עד הבחירות הבאות את הבידול שלו ולנסות לייצג אותו למרות הכוחות הקיימים – יש עתיד של יאיר לפיד והמחנה הממלכתי – אם בכלל יצליח להישאר יחד כמקשה אחת. האם הוא יצליח? לא ברור, אבל אין ספק שזו תהיה משימה קשה במיוחד. גוש הימין הוכיח בבחירות האחרונות שלמרות החיכוכים הפנימיים, הקו המאחד נשמר. גוש השמאל־מרכז נכשל בדיוק בגלל שלא הצליח לייצג קו כזה, וזו אולי צריכה להיות התובנה הראשונה: ללא אחדות בגוש, עם מלחמות ואי־הבנה שכל מרכיב משמעותי, ייתכן שגם מפלגת העבודה תיעלם בבחירות הבאות.
***