אין פופולרי יותר משיח המשילות בנגב ובגליל בימים אלה. המפלגה שרצה על הטייטל הזה, עוצמה יהודית, הביאה הישג דמיוני בבחירות האחרונות, ואנשיה כבר הולכים ומבטיחים את מקומם בתפקידים רלוונטיים לקידום הנושא. באופן נדיר, הקונצנזוס בנוגע לצורך המיידי בשיפור הצליח לחצות את הרוביקון המטורלל של ביבי כן או לא, וגם מפלגות מהעבר השני של המתרס הניחו בקדמת הקמפיין תוכניות מפורטות למיגור הפשיעה והזלזול בחוק.
אז אומנם היה מחמם לב לראות את פניו המוקשחות של איזנקוט בתשדיר בחירות, או את לשכתו הניידת של איתמר בן גביר נודדת ממקום למקום, אך במציאות העגומה כל אלה שווים כקליפת השום. כי בסוף כל פעולה נועזת של מסתערבי מג"ב בפזורה הבדואית או מאמץ כן של פרקליטים לבנות תיק עם ראיות מוצקות, יושבים שופטים מנותקים להכעיס ומורידים את כל המאמץ לטמיון, עם נימוקים שמתאימים לדין משמעתי בבית לורדים אנגלי. צוואר הבקבוק השיפוטי הזה, שעתיד לתקוע כל ניסיון להגברת המשילות במדינתנו הדמוקרטית מדי, הגיע לשיא אבסורדי בשבוע שעבר עם פרסום גזר הדין בפרשת האונס של בת העשר בנגב.
מחבקים את האנס
לפני כמעט שנתיים הרעידה את המדינה פרשה מזעזעת במיוחד. אב למשפחה באחד היישובים בנגב סיפר בעילום פנים על הסיוט הגדול ביותר שיכול להעלות על דעתו כל הורה: בתו בת העשר, שישנה בחדרה יחד עם אחיה הקטנים, התעוררה למול פני הרשע ועברה אונס מצמית ומצלק. ישן על מיטתו, מנוע מלהגן על בתו, קיבל האב את הידיעה רק לאחר מעשה. בתו הגיעה אל מיטתו בוכה ומבולבלת, מנסה לספר מה נעשה בה אך לפני שניות ספורות.
האנס נתפס. מדובר בבדואי בן 17 וחצי מהפזורה, שבא יחד עם שני שותפים במטרה לפרוץ ולגנוב חפצי ערך מהבית, אך ניצל את ההזדמנות כדי לבצע את זממו בילדה. העבודה על התיק כללה שתי מורכבויות. האחת, היותו של הפוגע קטין על פי ההגדרה החוקית היבשה, מה שמחיל עליו תנאים מקילים בשיקולי הענישה. והשנייה, הצורך להביא לבית המשפט את עדותה של הילדה הנפגעת - ילדה קטנה ורכה במיוחד שההתדיינות המשפטית עלולה רק להעצים את הנזק והסבל שנגרם לה.
את הבעיה השנייה פתר האנס האכזר, כאשר בעצת עורכי דינו הודה מעצמו במעשה והביע עליו חרטה, כך שעדותה של הילדה התייתרה. העצה הזאת הייתה עצת זהב, כפי שמעיד גזר הדין שניתן השבוע. הנאשם חתם עם הפרקליטות על הסדר טיעון, שבמסגרתו הודה במעשים ויוחסו לו עבירות של ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה בקטינה. עצם העסקה המפוקפקת הזאת טעונה הסבר, אך נניח לזה כרגע. אל הטיעונים לעונש הגיעה הפרקליטות עם דרישה לעשר שנות מאסר בפועל - עונש מקסימלי ביחס לעבירות שבהן הורשע. בהתחשב בנסיבות שונות, שעוד נעמוד עליהן, קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע בהרכב בראשותה של השופטת יעל רז־לוי כי על האנס יוטל עונש של חמש שנות מאסר בפועל בלבד ופיצויים בגובה 70 אלף שקלים.
ההודאה שנתן האנס מצמררת. אומנם לא נביא כאן את כולה, מפני שאין הנייר סובל הכול, אבל גם הגרסה המרוככת צריכה לקומם כל אחד. על פי תיאורו של הנאשם, הוא חנה מחוץ לבית בשעת לילה מאוחרת יחד עם שני שותפים על מנת לגנוב רכוש מהבית. אחד מהם נשאר ברכב והשניים פרצו אל הבית. בזמן שחברו לפריצה תר אחרי חפצי ערך ומזומנים, האנס עשה את דרכו אל חדר הילדים. חפצי ערך זה לא דבר שמוצאים שם. בחדר הוא זיהה את אחיה של הילדה שהיו שקועים עדיין בשינה עמוקה, ואת הילדה הקטנה והמפוחדת שהתעוררה למשמע הרעשים. הוא התיישב לידה, ציווה עליה לזוז ולפנות לו מקום. לא נמשיך ונתאר את מעשיו של בן העוולה, אך אלו מעשים שלא ניתן לטעות בצביונם הברור והמכוון – אונס. אחרי שביצע את זממו נמלט דרך החלון יחד עם שותפו והרכב נעלם כלעומת שבא.
מה יש לדון בזוועה כזאת? אולי מבחינה פורמלית האנס חסר כמה חודשים כדי להגיע לגיל העונשין, אבל במהות מדובר בפושע מנוסה שנוטל חלק פעיל במעללי החמולה. במקביל לתיק האונס, מתנהל נגדו גם תיק על ריבוי עבירות רכוש, אחת מהן בוצעה ארבעה ימים בלבד לאחר אירוע האונס. יתרה מזו, מתיאור העובדות עולה שכל צעד מצעדיו בדרך אל מעשה הזוועה בילדה היה מתוכנן ובדעה צלולה. גם השופטת מודה בכך: "עבירת ההתפרצות נעשתה תוך תכנון מוקדם", היא מציינת בגזר הדין, וגם "היו לנאשם מספר נקודות יציאה במהלך האירוע, בהן יכול היה לחדול ממעשיו, אך הוא בחר להמשיך ולפגוע בקטינה". מה, אם כן, יותר פשוט מלגזור עליו את העונש המקסימלי?
בפרשת השבוע הקודמת קראנו על העיר החוטאת סדום. מגיל קטן שיננו לנו: החטא הגדול של אנשי העיר ההיא נעוץ בכך שמעשיהם הרעים לא היו ספורדיים ואימפולסיביים אלא מעוגנים בחקיקה שמשקפת עולם ערכים. עד כמה שהמעשה של אותו נבל מזעזע, שוויון הנפש והדקדקנות המשפטית שבה נהגו השופטים מזעזעים לא פחות. במקום לסכם את הדיון בשני עמודים ולקבוע את העונש המקסימלי שמאפשר החוק פתחה השופטת רז־לוי במצעד של טעמים לקולא לטובת האנס.
"לא ניתן להתעלם משיקולי שיקומו של הנאשם", קובעת השופטת רז־לוי, ומיד מפרטת: הצעיר המסכן שוהה מזה שנה וחצי במעון נעול ומראה שם התקדמות יפה. הוא מבין את חומרת המעשים ומתחרט עליהם. נוגע ללב ממש. עוד צריך לשקול לטובתו, כך לפי רז־לוי, את נסיבותיו האישיות ה"לא פשוטות" של הנאשם, "שעל בסיסן יש להעריך עוד יותר את ההתקדמות שחלה בתפיסותיו במהלך הטיפול". "הנסיבות" שמכוונות לחיי עוני כביכול, הופכות אותנו לנאיביים או מנותקים שלא יודעים באילו רכבי שטח מפוארים נוסעים אנשי הפזורה, ומה כמות המזומנים האסטרונומית שמתחבאת אצלם מתחת לשטיח. ואם לתפיסות עולם לקויות ביחס לנשים מכוונת השופטת, חבל שלא שאלה את אותו נאשם מה היה מעולל לבן חמולה אחרת שהיה מעז לעשות כך לאחותו. רמז: לא חמש שנים בכלא.
אבל גולת הכותרת של הטיעונים לעונש, והמשפיעה ביותר על ההקלה בו לפי השופטת, היא העובדה שהנאשם הודה במעשה ובכך חסך לילדה האומללה את העדות בפני בית המשפט. "לקיחת האחריות על מעשיו", כתבה, "תוך חיסכון משמעותי וייתור הצורך בשמיעת עדותה של הקטינה, נתון שהוא בעל משקל רב במיוחד בשים לב לגילה של הקטינה... צריכה לקבל משקל משמעותי לקולא בעת בחינת משך עונש המאסר שיש להטיל על הנאשם". אפשר ממש להתמוגג מרגישותו של האנס, שידע בעצת עורכי דינו עד כמה המערכת המשפטית פה מעוותת ומחבקת אנסים במקום את קורבנותיהם. סוף דבר, השופטת דוחה את בקשת הפרקליטות לעונש של עשר שנים בפועל ומחליטה על חמש שנות מאסר בלבד כאמור.
ללמוד ממקרה אריה שיף
המילה "בדואי" לא מופיעה בפסק הדין, אפילו לא ברמז, אבל נוכחת בהחלט מתחת לפני השטח. האדם הסביר שחי במדינת ישראל, כפי שהשתקף במערכת הבחירות האחרונה, היה חושב שלשייכות האתנית הזאת יש משמעות בניתוח האירוע. ההשתוללות הבדואית בנגב היא מגפה, פריצות לבתים וגביית דמי חסות מכים בעוז בכל יום ביישובי הנגב. גם אותו פושע עצמו, כבר הזכרנו, היה שותף בשורה ארוכה של אירועי פריצה והשחתה. אין מקום שבו מתבקשת יותר התחשבות בשיקול של תקנת הציבור וביעור התופעות שמתפשטות עד כדי מכת מדינה בעת קביעת העונש. חיבור למציאות שמחוץ לכותלי בית המשפט, זה מה שנדרש מהשופטים.
לפני שנה בדיוק, בפסק דין שניתן באותו בית משפט ועורר גם הוא הדים רבים, דווקא ניתן ביטוי לקונטקסט שבו מתרחשים אירועים מן הסוג הזה. שם, בתיק אריה שיף הזכור לכולם, הקורבן הסדרתי לאלימות הבדואית לא שתק, ונהג בפורצים כפי שיש לנהוג בהם – רשות הדיבור לחבר פרבלום. השופטת רויטל כץ־יפה דנה באירוע בשום שכל, והתנגדה להאשמות החריפות של הפרקליטות. אחרי שדנה בהגנות שחלות עליו בעקבות חוק דרומי, הוסיפה גם שיקול פשוט ומתבקש: "הכול על רקע אירועים קודמים הן כלפי הנאשם והן כלפי אחרים". מגפת הפשיעה של בני הפזורה הבדואית חייבת להיעצר, וגם לבתי המשפט יש חלק בזה, קבעה.
כמה רחוקה מגישה בריאה זו השופטת יעל רז־לוי. לא רק שלא ראתה בבית גידולו ובעברו הפלילי של האנס סיבה להחמיר בעונשו כמו שהשכילה לראות השופטת כץ־יפה, אלא ראתה בזה סיבה להקל עליו. בהתנשאות שיש בה ניחוח גזעני סברה השופטת רז־לוי כי כל בדואי בהיותו בדואי הוא נטול יכולת בחירה באשר למעשיו הפליליים, והוא זקוק לחינוך מחדש במוסדות סגורים כדי להפסיק לפשוע. לא עלה בדעתה שבביתו שלו הוא מתייחס להוריו ביראת כבוד, נמנע מכל קשר עם אישה זרה ומכבד את המנהגים והמסורת. זה לא הרקע ה"לא פשוט" שהביא אותו למעשים, כמו הבוז העמוק למדינת ישראל ומוסדותיה, למשטרה, לשכניו היהודים וגם לך – השופטת הנאורה שחסה עליו כל כך.
איחולינו הכנים והלבביים לממשלה החדשה שתצליח ביישום שאיפותיה בתחום המשילות הם כנים ולבביים, אך כבר מן הרגע הראשון עליה לדעת שאם צוואר הבקבוק של בתי המשפט לא ישתחרר - כל מאמציה יהיו לשווא. דרושה חקיקה של עונשי מינימום בלא מתן שיקול דעת לשופטים, ובמקביל יש למנות שופטים שמחוברים למציאות הקשה שמחוץ לכותלי בית המשפט. גם הבהרת נהלים לא תזיק. ואחרי כל אלה, אולי עוד נזכה לראות את הכנופיות בנגב יראות מפני החוק.
לתגובות: [email protected]
***