שלום וזלדה הורוביץ (יושבים במרכז) עם המשפחה המורחבת
שלום וזלדה הורוביץ (יושבים במרכז) עם המשפחה המורחבתצילום: עמיה הורוביץ

תוך כדי הריאיון נזכר שלום הורוביץ בעובדה פיקנטית למדי על רקע השבת החגיגית הצפויה בחברון. "הרעיון של שבת חיי שרה היה בעצם שלי", הוא משתף.

הורוביץ, שחגג 88 שנים לפני שבוע, הוא תושב גאה של העיר חברון כבר 26 שנה, כשלחישוב נוספות גם 17 שנותיו הקודמות בקריית ארבע - "היא חברון, וחברון היא קריית ארבע", הוא מדגיש.

כתושב ותיק בחברון הוא השתתף בישיבה עם הרב משה לוינגר זצ"ל שבה ביקשו הנוכחים לטכס עצה כיצד ניתן להפוך את היישוב היהודי בחברון ליותר פופולרי בציבור. "הצעתי שכמו ביישובים אחרים שמציינים את השבת המיוחדת להם בפרשות ספר בראשית בשבת אירוח המונית, גם אנחנו נעשה כך בחברון בשבת חיי שרה. כל אחד יזמין לחברון קרובים וחברים בשבת הזאת, וכך הציבור יתחבר למקום". השאר, כמו שאומרת הקלישאה, היסטוריה. במהלך השנים סעדו על שולחנם של בני הזוג הורוביץ בשבתות חיי שרה כשלושים אורחים בכל פעם, רובם עמך ישראל שבני הזוג פשוט פתחו בפניהם את ביתם. השנה, אומר שלום בחצי התנצלות, בגלל הגיל, יצטמצם האירוח ל־15 אורחים בלבד, חלקם ידידים קרובים מאמריקה שמגיעים אליהם מדי שנה בקביעות לשבת חיי שרה.

"עלינו לארץ בודדים, הפכנו לשבט גדול"

"זקני צפת" הוא ביטוי שגור בשפה הישראלית, שכבר הפך לעיתים לבדיחה מרוב שימוש. גם "זקני ירושלים" הוא מושג מעורר כבוד, בעל ניחוח של סמטאות אבן והדר של תלמידי חכמים. על זקני חברון מיעטנו לשמוע, אם בגלל הפרעות שהשמידו את יהודי העיר וחכמיה, ואם בשל העובדה שמאז התחדשות היישוב היהודי בחברון הגיעו אליו בעיקר משפחות צעירות. אולם ארבעים שנה אחר כך כבר יש ויש זקנים בחברון, וכנבואת זכריה על ירושלים כן גם בחברון: זקנים וזקנות יושבים בחברון, וילדים וילדות משחקים ברחובותיה. וכשהילדים והילדות הם גם נכדיהם וניניהם של אותם זקנים, אזי הכינוי עיר האבות מקבל משנה תוקף בשרשרת הדורות היהודית בעיר המקודשת.

שלום וזלדה הורוביץ היו זוג צעיר מאוד – נשואים חצי שנה בלבד, כשהחליטו לעקור מארצות הברית ולעלות לארץ ישראל. שניהם בוגרי החינוך של בני עקיבא, שהטמיע בהם את הרצון לעלייה והגשמה. בשנת תשי"ז עלו לישראל והשתקעו בקיבוץ הדתי שלוחות שבעמק בית שאן. שש שנים אחר כך עברו למרכז שפירא, כששלום ממלא תפקיד ניהולי בישיבת אור עציון תחת הנהגתו של הרב חיים דרוקמן. משפחת הורוביץ התרחבה, וכשהחלו ימי גוש אמונים העליזים השתתפו ההורים באופן פעיל עם שבעת ילדיהם בצעדות ובהפגנות השונות.

בשלב מסוים הרגישה המשפחה שלהשתתף מרחוק זה לא מספיק. "הרגשנו שמרכז שפירא קטן עלינו מבחינת חלוציות", מחייך שלום, "והרי עלינו ארצה כדי להיות חלוצים. דיברנו עם הילדים וכולנו הסכמנו שנלך להתיישבות החדשה". המחשבה לעלות לקשת בגולן ירדה מהפרק, אבל זמן מה אחר כך הגיעה משלחת מקריית ארבע שהציעה לשלום כמה תפקידים חינוכיים בקריה הצעירה, שהייתה אז בת חמש או שש שנים בלבד. שלום בחר בתפקיד ניהול בית הספר בקריית ארבע, והמשפחה הגיעה אל היישוב המתחדש במוטיבציית שיא. מבית הספר עבר שלום לפרויקט הבא – הקמת האולפנה בקריית ארבע. "גרנו שם בשמחה רבה על כך שאנחנו קרובים לאבות ולאימהות". ובאווירת אבות ואימהות מציין שלום עובדה לא טריוויאלית נוספת בנוגע לשנים שעשו בקריית ארבע: במשך 12 שנה הם טיפלו בביתם לסירוגין בחמישה קרובי משפחה קשישים שנזקקו להשגחה וזכו לבית חם אצל משפחת הורוביץ.

17 שנים חלפו על משפחת הורוביץ בקריה, אבל אז קרא לה האתגר הבא. הימים היו סוערים במיוחד ביישוב היהודי בחברון. איומים על פינוי מיידי של היישוב כולו נשמעו מממשלת רבין בעקבות פרשת ברוך גולדשטיין, והצורך במשפחות שיגיעו לחזק את המקום היה קריטי. ילדיהם הנשואים של בני הזוג הורוביץ, שכבר התגוררו בחברון, סיפרו להורים על דירה משופצת בבית שניאורסון בעיר שלא נמצא לה ביקוש. ההורים, שכבר היו קרובים לגיל חמישים, לא היססו. הם ארזו את מיטלטליהם וירדו לעמק חברון. "ארזנו את כל החפצים במכולת אשפה מחשש שאם הצבא יראה את החפצים לא ייתנו לנו לעבור לשם", הוא נזכר. המעבר היה בעיצומו של יום העצמאות, פרט סמלי מבחינתו של הורוביץ. על אף שרוב היהודים היו עסוקים אז בחגיגות, נמצאו בחורים שסייעו לבני הזוג להעלות את חפציהם לבית החדש.

בעיות ביטחוניות לא העסיקו את מחשבותיהם, כמו גם המאבק של השלטונות ביישוב בחברון. "בזמן האינתיפאדה ירו לנו לתוך החלונות, אז מיגנו אותנו בשקי חול. יש לנו כדור שתקוע בדירה עד היום. פעם חזרתי מירושלים לחברון באוטובוס וירו עליי חמישה כדורים שנכנסו לי לתיק ומתחת לכיסא. ברוך ה', לא חששנו לגור פה".

בחלוף השנים גדלו הילדים ונישאו, ושלושה מתוכם קבעו את ביתם ביישוב היהודי בחברון: הרב אבינעם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית קריית ארבע. הלל הורוביץ, עסק במשך שנים בעשייה ציבורית בחברון ומחוצה לה ושימש עד לאחרונה גם כראש מנהלת חברון. הבת תרצה אלמליח, נשואה לרב ציון, איש חינוך ורפואה, והם הורים לשנים עשר ילדים. ודניאל, שמחלק את זמנו בין חברון לאזור המרכז. בן נוסף, רענן הורוביץ, גר בקריית ארבע ושימש כמנהל חטיבת הביניים באולפנה במשך 17 שנה. שתי בנות נוספות מתגוררות בעלי ובגבעת אסף. גם דור שלישי ורביעי יש למשפחת הורוביץ בחברון: הנכד אשי הורוביץ נישא ומתגורר בחברון ולו חמישה ילדים, נינים לשלום וזלדה. "הגענו ארצה לבדנו, אני בלי קרובים בכלל ואשתי עם קרובת משפחה אחת. היום אנחנו ברוך ה' שבט גדול", אומר שלום בהודיה.

אז מה הוא מאחל לעצמו ולחברון אחרי שהקים את מפעל חייו במקום? "אנחנו נמצאים פה בעיצומה של בנייה ורכישת בניינים בחברון. אני מאחל שהבנייה והאכלוס יימשכו. יש פה אנשים נפלאים, רבים מהם מחנכים. אני מקווה שהכול יתפתח כאן יחד עם כל ארץ ישראל. שהשלטונות יקבלו על עצמם את הציונות, הרי הציונות רק התחילה – אנחנו צריכים עדיין לבנות את בית המקדש".

קו פרשת המים: מיהו האויב?

לא רק במשפחות מפוארות יכולה להתהדר העיר חברון. הבחירות האחרונות הפכו אותה ליישוב הקטן ביותר שממנו יוצא המספר הגדול ביותר של חברי כנסת, חלקם גם בדרך להיות שרים בממשלת ישראל: אורית סטרוק מהציונות הדתית ואיתמר בן גביר יו"ר עוצמה יהודית הם אנשי חברון בכל רמ"ח ושס"ה, מתגוררים בה שנים רבות ופועלים לפיתוחה ולשמירה על שלמותה. אולם כגודל העשייה והמסירות כן גודל הדיוק האידאולוגי, וכאן לפעמים ישנם גם קווים מקבילים.

שכנו של חבר הכנסת בן גביר בחברון, וגם חברו לעשייה רבת שנים ב'עוצמה יהודית' ולפני כן כתלמידי הרב כהנא הי"ד, הוא ברוך מרזל. לא סוד הוא שכמה מהבולטים בעוצמה יהודית בגלגולה הקודם, תלמידיו הנאמנים של הרב כהנא, לא רווים נחת מדמותו של בן גביר החדש. באזכרה לרב כהנא, שהתקיימה ביום חמישי שעבר בירושלים, היו מהם גם מי שקראו קריאות בוז לבן גביר, בעת שהלה הכריז כי אינו מסכים עם כל דעותיו של הרב כהנא ואינו ממשיך את דרכו במלואה.

בשיחה עם 'בשבע' מספר מרזל כי הוא דווקא תמך בהגעתו של בן גביר לעצרת הזיכרון, ואף ביקש מראש מהפעילים לא לקרוא לעברו קריאות ולקבל אותו בכבוד. "מי שעשה את הצעקות הם ותיקי תנועת כ"ך, שכעסו על כך שאדם מגיע לאזכרה של הרב כהנא ומדבר נגדו. בשנים קודמות הזמנו כל מיני רבנים שידברו על הרב כהנא, ועל אף שהם לא הסכימו עם כל דעותיו, הם דיברו רק בשבחו ולא בדברים שהם חלוקים עליו. זה קומם את האנשים".

למתבונן מהצד, פיצול אידאולוגי בין מרזל, בן ארי ואחרים ובין בן גביר יכול להישמע כמעט כבדיחה. אולם מרזל מסביר מה הבידול הרעיוני שיצר בן גביר, שנראה אולי כפסיק קטן על הסקאלה הרטורית אבל נגזרות ממנו משמעויות מעשיות מרחיקות לכת. "כשהוא אומר עלינו, ממשיכי הרב כהנא, שאנחנו בעד לגרש את כל הערבים – זה פשוט לא נכון. הרב כהנא חזר ואמר: אני נגד האויבים שלנו. אני לא נגד הערבים כי הם ערבים, אלא נגד האויבים. השאלה מה הכוונה כשמדברים על אויב. האם זה רק מי שלחץ על ההדק, יידה אבן או השליך בקבוק תבערה, או שזה כל מי שתומך ומעודד אותו, שמח כשזה קורה או מצביע לו בבחירות. הרב כהנא חיפש את הדרך לייבש את ביצת הטרור. איתמר הצטרף עכשיו לפוליטיקאים שעוסקים רק בהריגת היתושים. הם הורגים יתוש פה ויתוש שם, אבל הביצה מייצרת יותר יתושים מכפי שניתן לנצח בשיטה הזאת. לכן השיטה היא פשוט לייבש את הביצה, כך לא יהיו מחבלים. איתמר אומר עכשיו שרוב הערבים הם בסדר, חוץ מאלה שפוגעים בחיילים או זורקים בקבוקי תבערה, אלה שמבצעים את הפעולות בלבד".

מרזל ממחיש את טענתו, שהטרור אינו רק המבצע אלא כל מעגלי התמיכה בו, בשתי דוגמאות סטטיסטיות: "בחברון, שבה אני גר, התרחש לאחרונה הפיגוע שבו נרצח רונן חנניה הי"ד. חיסלו אותו כראוי, דריסה, ירי והריגה. אבל באותו לילה יצאו אלפים בחברון לחגוג את הרצח, חילקו בקלאוות ורקדו. מבחינתי, כל מי שהיה שותף לזה נכנס בהגדרה של אויב, כמו גם כל מי שמצביע לפת"ח ולחמאס. בבחירות בחברון יש לתנועות האלה רוב מוחץ, ראש העיר הוא מחבל מהחמאס. אז רוב מוחלט של ערביי חברון הם תומכי טרור ואויבים".

ולמי שחברון בעיניו היא דוגמת קצה מבחינת האידאולוגיה הערבית, מציג מרזל נתונים מהמקום שנתפס בישראליות כסמל השלום והדו־קיום: "אבו־גוש. מאות מגיעים לשם לנגב חומוס כל שבת. כפר הכי ידידותי, נכון? בבחירות הצביעו שם 45 אחוזים לבל"ד – מבחינתי מי שמצביע בל"ד הוא אויב. 30 אחוזים הצביעו לרע"מ, שגם זה אויב. עוד 18 אחוזים הצביעו לתע"ל – אחמד טיבי. כלומר אבו־גוש, המקום הכי ידידותי בעולם, 85 אחוזים ממנו הם אויבים". ל־15 האחוזים הנותרים מבטיח מרזל יחס נאות, על פי חוקי התורה לגר תושב, "הם יכולים לגור פה בכל הכבוד הראוי".

השינוי שעשה בן גביר בעמדותיו, ומרזל מעיד כי בן גביר הודה בכך בפניו לא פעם, עלול לגרום לו להיכשל בהשגת המטרות שהוא מציב כשר לביטחון הפנים, חושש מרזל. "הדרך שהוא נוקט עכשיו הופכת אותו ללא שונה בהרבה מאנשי ליכוד. סמוטריץ' קיצוני יותר ממנו. אנשים רבים הצביעו לו בגלל שרצו להילחם על הביטחון האישי, אבל אני חושש שהם ינחלו אכזבה גדולה. גם כי תיק המשטרה עצמו לא מאוד חזק במבנהו הנוכחי, וגם כי איתמר אולי יהרוג שמונה יתושים במקום שניים שהרגו קודמיו – וזה אומנם יותר טוב, אבל זה עדיין לא לייבש את הביצה".

אכזבתם של ותיקי עוצמה יהודית לא הביאה אותם לפגוע בקמפיין המפלגה הנוכחי, אבל בבחירות הבאות הם מתכוונים לרוץ בנפרד עם האידאולוגיה המקורית על פי דרכו של הרב כהנא. "תמיד רצנו באופן עצמאי ולא חברנו למפלגות האחרות, כי כולם עסוקים בהריגת יתושים ולא בפתרון כולל. יש שם אנשים בהחלט טובים, אבל הם עסוקים בעסקנות מפד"לניקית – להשיג עוד שקל פה ושקל שם. לנו יש אמירה ייחודית, ובבחירות הבאות תהיה עוד מפלגה מימין לציונות הדתית ועוצמה יהודית. בכל מקרה, אנחנו מאחלים לאיתמר בהצלחה, הלוואי שיצליח".

לתגובות: [email protected]

***