לרגל יום זכויות הילד המצוין היום (ראשון) שוחחנו עם ד"ר מיכל דביר, ראש עמותת 'עוגן' הנאבקת על זכויות הורי אומנה, המספרת על המציאות הקשה בה הורים ביולוגיים הופכים את ילדיהם המטופלים במשפחות אומנה למעין בני ערובה ומונעים מהם טיפול רפואי.
את דבריה פותחת דביר בהסבר קצר על משמעות משפחות האומנה: "משרד הרווחה ובתי המשפט יכולים להחליט לגבי ילדים מסוימים שהמשך גדילתם בבית מסכן אותם, והמדינה מחליטה שיש להוציא אותם מהבית הביולוגי. יש שתי אופציות, או פנימייה או משפחת אומנה, כדי להמשיך ולגדול בצורה מיטבית". על משפחות האמנה עצמן היא מציינת כי "מדובר במשפחות שהתנדבו לפתוח את הבית ולקבל ילד שהרבה פעמים אין לו קשר ביולוגי אליהם".
הקשר עם משפחת האמנה אינו מנתק את הקשר עם המשפחה הביולוגית, והילד שומר על קשר בביקורים, בסופי שבוע ועוד. במציאות כזו "נוצר מצב פרדוקסאלי. כי המדינה החליטה שההורים הביולוגיים לא כשירים לגדל את הילד, אבל היא השאירה אצל אותם הורים זכויות מסוימות, וזה בסדר, אבל יש זכות שמכבידה על חיי המשפחות והילדים, המשפחות אינן אפוטרופוס על גוף הילד, כלומר שאינן יכולות לקבל החלטות מסוימות על הילד, לדוגמא, משפחת האומנה לא יכולה לקבל החלטה שהילד יקבל טיפול פסיכולוגי, חיסונים, טיפולים רפואיים ועוד. זה נובע מכך שהמדינה רואה באומנה מסע זמני למרות שמדובר בבית היציב הקבוע הראשון בחייהם. עמותת עוגן הוקמה לשם כך, כדי לייצג את משפחות האומנה ולדאוג לכך שדברים ישתנו".
דביר מזכירה את חוק האומנה שנחקק ב-2016, חוק אותו היא רואה כמצוין, אך עדיין יש מה לתקן בו. במציאות הנוכחית, היא אומרת, "מותר לנו לאשר חיסוני שגרה שניתנים בתי הספר, אבל אנחנו לא יכולים לאשר חיסון כמו חיסון הקורונה שלא היה חלק מהשגרה. משפחות נקלעו למצוקה. זו זכות שנשארה אצל ההורים הביולוגיים".
המשמעות היא שכדי לאשר חיסון שכזה או טיפול שכזה יש לאתר את ההורים, מה שלא תמיד פשוט, צריך לקוות שהם אכן כשירים לאשר פרוצדורה רפואית, מה שלא תמיד נכון שהרי מדובר במי שהמסקנה לגביו היא שאינו כשיר לגדל את הילד ולעיתים המשמעות היא גם חוסר כשירות לאישור מסוג זה. בנוסף, אנחנו אומרים לד"ר דביר כי יש גם הורים ביולוגיים שמנצלים את מעמדם כמי שאישום נדרש לטובת הילדים כקלף במאבקם עם גורמי הרווחה וכיוצא באלה. דביר מצידה משיבה ואומרת על כך "אתה אמרת" ולשאלתנו מדוע היא אינה מאשרת בנחרצות קיומה של מציאות שכזו, היא משיבה שהיא "רוצה לחשוב שכולם בעד הילד, גם הורי האמנה גם ההורים הביולוגיים וגם משרדי הממשלה".
בשורה התחתונה, אומרת דביר, יש להתנתק מהקיבעון המחשבתי הרואה בהורי האומנה הורים זמניים, מה שמותיר בידי ההורים הביולוגיים זכויות מסוימות ולהעביר את סמכות אישור הטיפולים הרפואיים הגופניים והנפשיים לילד לידי משפחת האומנה. "אם המדינה החליטה שילד יגדל אצלי בבית כאומנה, סומכים עליי, אז צריכים לסמוך גם בנושא טיפולים נפשיים ורפואיים", היא אומרת וקובעת כי לתפיסתה הורי האמנה צריכים למעשה להפוך לאפוטרופוסים לילדים הללו.
בעמותה שהקימה רואים בחילופי השלטון הזדמנות להפעלת מנופי הסברה מול מקבלי ההחלטות על מנת להבהיר את המצוקה אליה נקלעות משפחות האמנה והילדים.